התמסרות, הקרנה, שותפות – ערב פסח 2023

אתמול עליתי לשידור רצוף של שש שעות הקרנה

אני חושבת שזה היה לקראת סוף התיכון, שהיה לי מעין וויז’ן שבו אני יושבת בחדר לבן שכולו חלונות ואני לא צריכה לדבר רק להקרין, וזה הרגיש מאוד נעים, גם אם לא ידעתי איך זה קשור אלי. אתמול לא שתקתי, ההקרנה שלי עברה גם באמצעות הרבה דיבור אבל אני יודעת שיגיע הרגע שבו גם את המילים אוכל לשחרר

לפני כמה חודשים היה לי וויז’ן שאלוהים בונה לנו בית, הקומה הראשונה חציה באדמה, ויש בה מטבח, וסלון, ומשרד וחדר אורחים, בקומה השנייה סטודיואים ליצירה וחדרי שינה והקומה השלישית כולה חלונות זכוכית והיא נועדה להקרנה, אתמול הרגשתי שאנחנו חונכים את הקומה השלישית של הבית

התחלתי את השידור קצת מעורערת ומוצפת רגשית, לא ידעתי למה לצפות, זה הרגיש כמו מחטף, ההחלטה הזו בבוקר, לעלות לשש שעות שידור בערב פסח, זה הרגיש כמו אקט של כמעט מעין חוסר אונים אל מול מציאות שאי אפשר לא לבטא בה שפה אחרת, אל מול תחושה של לבדות שחייבת חיבור, אם לא למציאות אז לאלוהות, ולתנועה של אור ושפה כנה מהלב, בכנות, לא ציפיתי שיצטרפו אלי אנשים, אולי כמה בודדים לרגעים

זו היתה פעם ראשונה שעליתי לזום עם אנשים שמוקרן בלייב, קפצתי לזה בלי לתאם תמיכה טכנית, כי לא עלה על דעתי לבקש עזרה בערב חג

בגלל שלא חשבתי שיצטרפו אלי אז גם לא פתחתי את הזום מראש, וממש בשלוש נכנסתי והייתי די בהלם, תוך רגע היו מעל לארבעים אנשים ותוך כמה דקות גם שבעים ויותר ובפייסבוק עוד כמה עשרות ופתאום נבהלתי, מה אני הולכת לעשות עם זה

המיקרופון לא עבד, הייתי בהלם מההיענות, אבל כרמל היתה שם, ועזרה לי
התחלתי די מוצפת רגשית, אז השעה הראשונה היתה פשוט לדבר בכנות מהלב איך אני מרגישה ולאט לאט העומס התפנה והאור הלך ונפתח גם לא מהרגש, המשתתפות כתבו שאלות ובמשך שש שעות נענו בין נושאים שונים ונשימה, לא לקחנו הפסקה אפילו לא של חמש דקות, עד השעה שבע היינו קרוב למאה חמישים נוכחות לאחר מכן הקבוצה קטנה אבל לתדהמתי נשארנו קרוב לשישים משתתפים עד הסוף

בשלב מסוים זה הרגיש שאפשר להמשיך כך לנצח והנצח הוא לא יותר מרגע של מפגש

עברנו בין המון נושאים ושאלות שהמשתתפות והמשתתפים כתבו, דיברנו על לבד ועל בדידות, דיברנו מחסומים פנימיים וחיצוניים, דיברנו על אוטיזם, דיברנו על חיברות והאדם האנושי, דיברנו על זוגיות ומערכות יחסים, דיברנו על מעבר הנפש מתודעת שתים לשלוש ומעבר התודעה מתפישה של ארבע לחמש, ממתח להתעלות מאיזון לתנועה, חלק מהמשתתפות היו ברכב וראיתי אותן נוהגות, חלק ברכו על הפקקים בדרך, היינו יחד, באור, בהתכוונות, בתנועה, היינו יחד כי רצינו להיות שם, כי היינו שם בכנות ובאמת

אני עוד מעבדת את החוויה הזו, המחטף הזה, ההגשמה הזאת

בשלב מסוים הבנו שאנחנו לא רק יושבות בארץ אלא מקיפות את העולם, היו כאלו שהצטרפו מלונדון, מכרתים, מהודו, מקנדה, וביחד הדהדנו רשת של אור וסיימנו את המפגש בברכה וחיבוק לפלנטה על יושביה

בתקופה זו אינני מצליחה להישאר משותקת או מכווצת אל מול האלימות הפלנטרית, גם אם לרגע כואב מייד האור דורש את המרחב, לא להתכווץ, לא להתלהם, לא להתנגד, להקרין עוד תדר, לא לעומת מה שקיים אלא להגשים בית אחר לשפה, בית אחר לרעיונות, בית אחר לתפישה, בית אחר ליצירה, בית אחר לתנועה, בית אחר לאהבה להתממש בו

בשידור הפכנו להיות המענה לתפילות שלנו, ההתמסרות הביאה עוד התמסרות הנוכחות הביאה עוד נוכחות השותפות הביאה עוד שותפות, האור הביא עוד אור

הבנתי שכשאני מדליקה אור בחדר זה לא כי הוא חשוך זה כי אני נכנסת לתוכו אז אני צריכה שהחדר יהדהד את האור שלי, כשאני מדליקה מדורה זה לא כי קר, זה כי יש בי חום שמדליק את המדורה שמהדהד אותו, יש ביש, אור באור ויחד עם כל המשתתפות שהביאו נוכחות כל כך אוהבת היתה רשת מושלמת לאור לקרון בה אני אמנם דיברתי אבל רשת האור היתה מכולנו

בשידור של יום חמישי דיברתי על לדבר בכנות מהלב, את מה שיש, ואתמול התחלנו משם ואחרי שדיברתי בכנות את מה שיש, גם אם זה קצת חשוף או מביך, הגיעה ההתחדשות, ואחרי ההתחדשות הגיעה ההתגלות ואחריה מידה חדשה של חירות

ואתן מוזמנות ומוזמנים להדהד אותו בכל אופן שתרגישו

לצפייה בשידור