אי וודאות

6 לאפריל, 2020.

בתקופות בהן נחשפים אי הוודאות והיעדר השליטה, תחושת הפגיעות שלנו מתגברת. תחושת הפגיעות מייצרת בנו צורך בביטחון ומעצבת הרבה ממה שאנחנו תופשים כסכנה. הפגיעות למעשה מעצבת את האויב שאנו ניגשים להיאבק בו.

בתקופות בהן אנו חווים אי וודאות, היעדר שליטה ופגיעות, נדרש אומץ לא להפנות אצבע מאשימה לאחר – שאינו חושב כמונו, אינו פועל כמונו, ומייצג את תחושת חוסר האונים נוכח הקושי שלנו לשלוט בו.

אדם שמפנה אצבע לאחר, בין אם האחר הוא פוליטיקאי, שופט, או בעל תפישת חיים ועולם שונה משל עצמו – בין אם הוא מציית לחוק או מזלזל בו, בין אם הוא פועל מדעת או מאמונה, מתאוות כוח, או חמלה  – הוא אדם שמתקשה להתבונן בעצמו, לתפוש את האחר עליו הוא מצביע בתוך עצמו ולהעז לפגוש בלא נודע המתקיים בתוכו.

האחר בין אם הוא מיוצג כאור או כחושך, כשלילי או חיובי, הנו סובלימציה והסחת דעת ממה שמבהיל יותר מאויב ומסכנה, והוא אי הידיעה.

השפה של ערבות הדדית – שכולנו אחד – היא מטעה, היא שולחת אותנו אל האחר, ודורשת מאיתנו לראות כיצד הפעולות שלנו משפיעות אחד על השני. נקודת מבט זו הופכת אותנו לרשת סבוכה של כוחות התלויים אלו באלו לשם קיומם ונוצר מאבק על כיוון תנועתם של הכוחות.

יתכן שכולנו קשורים אחד לשני אך זו אינה נקודת המבט היחידה לתפוש באמצעותה את עצמנו ואת הכוחות הפועלים בעולם ובתוכנו. יותר מכך, נראה שלעתים זו שפה שמכניסה את התקשורת האנושית לסיר לחץ של שנאה ומאבק באחר, כי ברבים זה בעיקר מייצר את הצורך לשלוט אחד בשני. 

האומץ הוא לשאול מהיכן בתוך עצמי אני פועל, ומה אני  נמנע מלפגוש בתוך עצמי על ידי הסתכלות  באחר.

להסכים לפגוש את חוסר הוודאות והיעדר השליטה ללא החייץ של האחר והאלימות או תחושת חוסר האונים שלי מפניו. לבלום את התגובתיות לרשת האנושית הזו של האחד, לפלס מתוכה נתיבים למחזות תפישה חלופיים.

תקופות של שינוי מלוות בשנאת האחר. האחר האמתי אינו זה שאנו מפנים אליו האצבע. האחר האמתי הנו המוות, הלא מוכר, הלא ידוע ואפשר לפגוש אותו גם בלי מאבק ואפילו בלי למות.

המוות, כשמסכימים להכיר אותו מתגלה כמכר, לא זר, ולא אחר, הוא עוד שביל פנימה אל מעבר לנדמה ולמדומה, יש בו חופש לא משום שאנו חופשיים מן החיים או מן העולם, אלא משום שאנו חופשיים מן המאבק בו. הוא מרחיב את גבולות העצמי אל מעבר לזר ולמוכר ומשחרר אותנו מן הצורך באישור ודחייה של מה שאנחנו.