לא צריך להיאבק במערכת כדי לקבל חירות ממנה, צריך רק להסכים לפרוש, להניח לה להיות מי ומה שהיא ולאפשר לעצמנו להיות מי ומה שאנחנו.
לא צריך להחריב את המערכת ולהכחיד את באי כוחה בשביל לפרוש, רק להניח להם להיות מי שהם ולא לפחד להיות אחרים.
לא צריך להוכיח למערכת שאתה צודק כדי לקבל אישור יציאה, אין לה את הסמכות לתת תוקף לאמת הפנימית שלך, צריך רק להעז לתת תוקף לעצמנו ולצעוד אל מעבר לגבולות חסותה.
אם הקול הפנימי שלכם אומר אחרת, אם הלב מושך למרחבים חדשים, לא צריך לירוק אל הבאר ממנה שתינו, לא צריך לבעוט בגדר, השער החוצה פתוח.
אם המערכת כבר לא מצליחה להזין או להדהד את ליבנו זה לא אומר שפג תוקפה מן העולם, זה אומר שאנחנו גדלנו, התרחבנו, אפשר להיפרד בידידות. להתפצל אל ממד חדש שבו יש לנו יותר אחריות על עצמנו ולחייך באהבה למי שעוד זקוק לחסותה.
אם אתם מרגישים שפג תוקפה של המערכת עבורכם ואתם עסוקים בלקלל, לבעוט, ולשמוט את יסודותיה אתם לא בשלים לעצמאות. אתם כמו המתבגר שכועס על הוריו ואז טורק את דלת חדרו תחת הגג המשפחתי. הוא בטוח שהוא צודק אבל זקוק לארוחות שמוגשות לו ולגבולות הוריו שמלמדים אותו מיהו. מגיע הגיל שאותו מתבגר בוגר, ואז הוא יוצא בשמחה לחקור את חייו מחוץ לבית, בלי לבעוט בהוריו, אולי אפילו עם חיבוק.
אם אתם בשלים אתם תראו את השער ואף אחד לא יעמוד בדרככם למעט הפחד שלכם לסמוך על זה שאתם יכולים להסתדר בלי המראה והגבולות. החופש והפחד לחיות בלי אישור ובלי תוקף למעט זה שאתם נותנים לעצמכם.
פוסט זה נכתב ב- 27 למאי, 2020