דף הבית » פוסט » מודעות עצמית » המשל על השועל והחסידה, על קארמה ואבולוציה

המשל על השועל והחסידה, על קארמה ואבולוציה

באחד מן המשלים הקלאסיים מזמין השועל את החסידה לארוחת ערב, אותה הוא מגיש בשתי צלחות שטוחות. החסידה במקורה הארוך אינה מצליחה לאסוף את המזון מן הצלחת השטוחה, מתכווצת, נעלבת, ואז מחזירה לשועל באותו מטבע – היא מזמינה אותו לארוחת ערב ומגישה אותה בשני גביעים עמוקים. השועל אינו מצליח לאסוף את המזון ויוצא מבויש. יתכן והשועל מבין שהגיע לו עונש על המעשה הרע שעשה, ושבעקבות העונש הוא מבין את חוסר רגישותו ומבקש סליחה והוא והחסידה מבססים מערכת יחסים מיטיבה. סביר יותר שהקארמה הזו הביאה לסיום של מערכת חברות בכיווץ ועלבון.

את המשלים הללו אנחנו מספרים לילדים והם מיד מבינים את הלקח, אבל איזה לקח הם בדיוק מבינים מהמשל הזה: אל תעשה!!! כי תיענש או תיפגע… מה הנחת המוצא של המשל הזה – שהשועל הזמין את החסידה כדי לעלוב בה? האם אנחנו מזמנים אנשים לארוחת ערב כי אנחנו לא אוהבים אותם ורוצים לכווץ אותם?

מה אם השועל והחסידה היו חברים והוא הזמין אותה לארוחת ערב כי הוא אוהב אותה ורצה לחלוק איתה ארוחה, ובגלל שהשועל כל כך רגיל לעצמו ולוקח את עצמו באופן מובן מאליו, לא עלה על דעתו, שהחסידה לא תוכל לאכול מצלחת שטוחה… מה אם הוא פשוט הניח שכל היצורים אוכלים מאותה צלחת? או כולם אוהבים את אותו מזון? האם זה כל כך מופרך כשאנחנו חושבים על החברה שלנו אותה משקף המשל באמצעות חיות?

מה אם… החסידה כשראתה את הצלחת, במקום להתכווץ ולהניח שהשועל רוצה להעליב אותה או במקום לשפוט את השועל על חוסר הרגישות שלו, היתה אומרת, “שועל יקר… לי יש מקור ארוך ואני לא יכולה לאכול מצלחת שטוחה, אולי יש לך קערה?” ואז השועל היה פוקח עיניו בתימהון וקצת מבוכה ואומר “וואו נכון… איך לא חשבתי על זה… סליחה, אין לי אפילו קערה אחת אבל אני אקפוץ רגע להביא מהשכנים”… ואז במקום קארמה היינו מקבלים אבולוציה… מה אם השועל נעלב שהחסידה לא אוכלת את הארוחה שהוא השקיע בה, ולמרות שהוא נעלב הוא מסכים לבוא להתארח אצל החסידה כי הוא כל כך אוהב אותה,  ורק כשהוא מקבל גביע הוא מבין מה היתה הבעיה, אבל עכשיו הוא שוב נעלב כי במקום ללמד אותו היא מחזירה לו… האם מישהו חייב להיעלב בסיפור הזה כדי שנגיע להשלמה?

לצורך הדיון וכדי שלא נניח שמדובר כאן בציפייה ג’נדריאלית מהאישה להיות זו שמתעלה על יצר התגובה, נחליף את הדמויות בפרה שהזמינה שקנאי לארוחת ערב.

יצר הקארמה הוא קשוח, אבל המשל מבוסס על הנחות שלא חייבות לתאר אותנו עוד כמין אנושי. הפרה אינה רעה מטבעה, היא פשוט לא העלתה על דעתה שיצורים אחרים שונים ממנה ובעלי צרכים אחרים. האם אנחנו לא מסתובבים עם תחושה בסיסית בעולם ש”כך דברים צריכים להיות בעולם מתוקן ומי שלא מבין או רואה את מה שאנחנו רואים הוא פשוט עיוור” ומתוקף תחושת הצדק שלנו אנחנו מאבדים רגישות בתגובות שלנו ולא מכבדים תפישות עולם שונות…

יצר הקארמה מקבע אותנו כמראה שבה האדם אינו רואה אותנו אלא את עצמו. האם אנחנו באמת רוצים להמשיך להיות מראה? אולי יותר נעים להיות שער?

זה דורש עצמה לשחרר את עמדת המראה משום שהיא זו שמשאירה את העולם מלוכד ושחרור עמדה זו משמעו אבדן העולם כשם שאנחנו מכירים אותו, אבל אולי זה לא דבר כל כך נורא?

אני אינני פילוסופית ואינני תיאורטיקנית. אני חוקרת שמנסה להרחיב את גבולות התפישה ואפשרויות הקיום שלי כאדם. איני כותבת מהראש, אני כותבת מהלב, מהחוויה ומן ההתנסויות שלי כאן בעולם

הפוסט נכתב ב- 24 ליוני, 2021

כתיבת תגובה

בית הספר ללימודים אזוטריים

התחברות לאתר

דברו איתנו

התחברות באמצעות לינק חד פעמי

דילוג לתוכן