דף הבית » פוסט » ארץ פלא » אני עשב עיקש שגדל בין מרצפות המדרכה

אני עשב עיקש שגדל בין מרצפות המדרכה

אני איני ציפור שיר נדירה וגם לא סחלב עדין, אני העשב העיקש שגדל בין מרצפות המדרכה, הראשון שמלבלב מן האדמה אחרי אירוע גרעיני, זה שמרססים אבל לא מצליחים להכחיד ושורשיו חזקים מכדי לתלוש. זה שפורץ בין הסדקים וכשאין סדק מרים את המרצפות ומבקע אותן.

אני לא עוצרת באדום, לא מקבלת גבולות, לא מסתפקת באפשרי, ולא מבקשת רשות.

כשצועקים עלי או פוגעים בי אני לא נסוגה, כי אני יודעת לסלוח למי שפוגע בי ואני יודעת לסלוח לעצמי על מי שאני ומה שיש בתוכי, כשמכאיבים לי אני נושמת ומרפאה את הפצעים, כשחוסמים אותי אני מוצאת מעקף, ואם איני מוצאת מעקף אני חולמת אותו ויש לי סבלנות לחכות שיופיע.

אין לי כלי נשק ואיני רוצה, או יכולה, לפגוע או להילחם בדבר, רק לצמוח, ללא פשרות, וכשהעלים נתלשים להעמיק שורש ולהתחדש.

יש אלו שהיו מעדיפים אותי רחוק, כנוף בשדה של מישהו אחר, או כפיסת ירק לנופש, אבל אני לא אסתפק בגינה הציבורית.

לא מלחמות ולא שנאה יעצרו אותי, לא אעצור כי קשה או מפחיד, אין מקדשים בתנועה שלי, כשאחלש או אפגע אוהב את עצמי כל כך עד שאגדל אברים חדשים ועם אהבה זו אפרוץ דרך כל סדק שאמצא ואסדוק כל קליפה בדרכי כי זו אני וזה מה שאני יודעת לעשות.

ואם אתם חושבים שאתם ורד נדיר, שצריך תנאים מיוחדים כדי לפרוח, שאתם עדינים מידי בכדי לפרוץ בין הסדקים, או שאתם ציפור מיוחדת שאין לה כוחות נוכח הברזל והבטון תשאלו את עצמכם:

האם אתם ממשיכים לנשום גם כשקשה? האם אתם ממשיכים לחלום ולבטא את עצמכם גם בתוך הרעש והאלימות, האם אתם ממשיכים לצמוח גם כשסוגרים עליכם, האם אתם ממשיכים לחלום גם כאשר הלהבה קטנה, האם ויתרתם על עצמכם נוכח אתגרי הקיום או שאתם ממשיכים כל יום עם כל נשימה לבטא עוד קצת אהבה?

פעם חשבתי שאני פרח נדיר אבל היום כשהתבוננתי לאחור על חיי הבנתי שאני עשב

הפוסט נכתב ב- 17 למאי, 2021

כתיבת תגובה

התחברות לאתר

דברו איתנו

התחברות באמצעות לינק חד פעמי

דילוג לתוכן