17 לינואר, 2021.
בסרטו המאלף של דיויד אדינבורו הוא מסכם בצורה פשוטה את אחד העקרונות הבסיסיים לריפוי והתחדשות הפלנטה, עקרון שאחראי לשפע, לשגשוג וההרמוניה של החיים, וטמון בריבוי זנים וגיוון. ברגע שזן אחד משתלט, יוצא הטבע מאיזון וגם אם לרגע נראה שהוא השולט והמנצח, בסופו של דבר הוא מכלה את משאביו.
אנחנו איננו בהמות ולכן אין סיבה שנתנהג כעדר, איננו חייבים לתפוש את התקופה כמלחמה ולהיכנס מתחת לאלונקה. איננו חייבים לתת תוקף לבחירות שלנו על ידי שנכפה אותן על מישהו אחר, אנחנו יכולים להיכנס כולנו תחת חופה, ולתת לכל אדם את האפשרות להתקיים מתוך מי שהוא ולהתבונן ביופי של החגיגה הזו.
אנחנו זקוקים לשפה חדשה, לא החוסן יהדוף את הנגיף, אלא הגמישות, היצירתיות, היכולת לנשום לתוך פחד וקונפליקט, והיכולת ללמוד דברים חדשים.
במשך אלפי שנים נאבק האדם בכל מה שאיים עליו, מתוך מודעות של חומה ומגדל, אני המגדל, אני האל, אני האחד, והחומה תשמור על מי ומה שאני וכראי לכך תפש האדם את ההתמודדות שלו עם וירוסים וחיידקים בשפה של מערכת החיסון.
אולי אפשר להתחיל לתפוש באופן אחר את מה שמאיים עלי ובמקום לתקוף או להתגונן, לשוחח, אולי כאשר הדלת פתוחה לא צריך לפוצץ את הבית ולא צריך מקלט.
אנחנו מתקיימים היום בעולם שבו אין יותר דמוקרטיה אמיתית. יש דמוקרטיה למראית עין שבה הרוב גם אם הוא במיעוט, מנסה לכפות על הכלל את עמדותיו, ודיקטטורות שבהן רוב קטן יותר כופה על הכלל את שלטונו.
אנחנו מתקיימים בתקופה שבה המודל של האחד שיכול לפתור, להוביל, להנהיג – תם. תקופה שבה מנהיג חזק הוא לא הפתרון, הוא הבעיה.
אנחנו לא צריכים מנהיגים, אנחנו צריכים נבחרי ציבור שיודעים להקשיב, להחליף רעיונות, ולשתף פעולה. ויכול להיות שנצטרך עוד כמה סבבי בחירות עקרים כדי להבין זאת.
עלינו להתחיל לתפוש את כל הפילוגים: ערבים יהודים, חילונים דתיים, מתחסנים לא מתחסנים, כפרה-היסטוריה של המין האנושי, שייכים לזן שהיינו כשעוד לא הבנו מה המפתח בפלנטה הזו לשפע ולכן חיינו במחסור ובאלימות.
התקופה הזו זקוקה לאנשים שיתחילו לתפוש את כל הצדדים של המטבע כשייכים לעבר ויתחילו לתפוש עתיד של דיאלוג וסליחה לעצמנו על שאיבדנו את הדרך בתוך עץ הדעת טוב רע.
עלינו להתחיל לתפוש את עץ החיים שעד כה היה רחב מיכולת התפישה האנושית. עץ החיים השוכן לו בגן עדן מקדם הוא בעל חכמת הגיוון, הריבוי והשפע, לשם כך עלינו לשחרר את השיפוט ואת “האחד”.
כדי שמאבק יהפוך להיות חלק מן העבר של המין האנושי עלינו להתחיל ביחד לתפוש עתיד שבו לא שופטים את כל מי שהתבלבל וטעה, או חשב שהוא יודע טוב יותר עבור האחר, אלא סולחים לו, מתוך הבנה של אנושיותנו, והסכמתנו להתרחב אל מעבר לה.
הצדק או הטעות אינם שייכים לאדם אחד או אחר. כל אדם הוא שונה, הוא כמו זן מיוחד לכשעצמו ומה שנכון לאחד ויכול להביא לו בריאות ושגשוג אינו בהכרח נכון לאחר ויכול אף לכבות אותו ולפגוע בו נפשית ובריאותית.
החיים בנויים להכיל את הגיוון הזה ומשגשגים בו, וגם האדם יוכל לשגשג בתוכם אם יתחיל ללמוד אותם בשפה חדשה.