דף הבית » פוסט » המסע האישי שלי » המחויבות שלי כלפי עצמי

המחויבות שלי כלפי עצמי

בחודשים האחרונים עם צמיחת הקהל שעוקב אחר התכנים שלי, התחלתי להרגיש שאני מאבדת את הזכות הבסיסית שלי להיות בנאדם. דווקא תגובות של הערצה או התמסרות מוחלטת גרמו לי להרגיש שחירותי נגזלת, משום שכל אדם שמוסר לי את הכוח או השליטה כמורה גוזל ממני את החירות להיות מי שאני ומשעבד אותי להיות מי שהוא רוצה שאני אהיה.

דובר לא מעט (ולא מעכשיו) על תלמידים נפגעי הוראה רוחנית ואני פגשתי יותר ויותר את הפגיעות שלי כאדם שנתפש כמורה רוחני אף על פי שאני איני מזדהה עם הגדרה זו ולא תמצאו אותה על הדף או האתר שלי.

אני תופשת את עצמי כאדם חוקר ומה שאני כותבת או דוברת בשידורים והקורסים שלי זה שיתוף תוצרי המחקר שלי.

מורה רוחני זה לא תואר שאדם יכול לקחת לעצמו, זה רק תואר שמישהו אחר יכול להעניק, ואם הוא מעניק לי אותו אין לי על כך שליטה. אם מישהם בוחרים לראות בי משהו “מואר”, זה משום שככה הם תופשים אותי, ולא משנה איך אדם אחר תופש אותי זה לא באמת קשור אלי, זה קשור אליו.

כל מה שאני יכולה, זה להיות אני, וכל מה שאני יכולה לשאוף אליו זה להיות יותר ויותר אני שאיתה אני שלמה. זהו. זו המחוייבות היחידה שלי לעצמי. זו אינה מחוייבות שלי לאף אחד אחר, לא משנה כמה אחריות או ציפיות אנשים מבקשים להניח על כתפי.

באופן אישי איני תופשת כלל את הלימוד שאני מביאה כרוחני, זה נראה לי יותר כמו הנדסת אנרגיה או שיעורים בטבע האדם האנושי.

בפוסט מיום שלישי קיבלתי תגובות כמו: “אדם במעמדך יש לו אחריות… אנשים שותים את דברייך ואת משפיעה עליהם אז את צריכה…” או  “את מסוכנת”. אין לי אחריות אלא לנבוע ולהקרין את מי שאני בעולם, אם מישהו בא לשתות מהנביעה או להזין את רוחו, זה שלו. כמו נהר, או שמש איני בוחרת על מי להאיר או מי יגמע. זה לא התפקיד שלי. גם אין לי אחריות מה יקרה לאדם אל מול הנביעה או ההקרנה שלי. זו האחריות של כל אחד מאיתנו לבחור את המזון שהוא מכניס לפה. ואם אנחנו אלרגים לבוטנים זה לא אשמת הבוטן שאכלנו אותו. ולא, אין לי כוונה לכתוב פתק אזהרה “אני מסוכנת”.

אין מקום בטוח בעולם והגיע הזמן להפנים את הרעיון הזה במקום כל פעם לחוות טלטלה ותדהמה. הדבר היחיד שיכול להפוך מקום בעולם הזה לבטוח זה הפיכחון שלנו. לראות מה הדבר שאנחנו צורכים או לאיזו סימטה אנחנו נכנסים. לשים גבולות להתמכרויות שלנו, ולפנטזייה שלנו שיש מישהו מושלם שהוא התשובה או הפתרון לבעיות שלנו.

אנחנו כאן ביחד כדי לחלוק את עצמנו ואפשר בהחלט להיעזר אחד בשני ולתמוך בדרך, אבל אם אין בינינו גבולות ברורים של זהות, לעד נרגיש קורבנות של מישהו.

התפקיד שלנו זה לא ללכת לאיבוד במישהו אחר, ולשם כך עלינו לזכור תמיד שכל אדם שעומד מולנו, מואר ככל שנתפוש אותו, או מואר ככל שהוא יתפוש את עצמו, הוא אדם, ובני אדם הם יצורים מורכבים שיש בהם הרבה מאוד כוחות. וכן, גם האנסים, וגם הרוצחים, וגם הרמאים הם בני אדם, והגיע הזמן להכיר בכך במקום להגדיר אותם כלא בני אדם.

אף אחד אינו חייב להשתפר עבורי כי אני מצפה ממנו. כל אחד עושה את מה שהוא יכול ואת מה שהוא יודע וזה לא התפקיד של העקרב להפסיק לעקוץ, זה התפקיד שלי לנעול נעליים ולנער את השמיכות לפני שאני מתכסה בהן.

לא משנה איזו כותרת אדם מעניק לעצמו או איזו כותרת מוענקת לו על ידי אחרים, הוא עדיין אדם. יש לנו ציפייה שתהיה הלימה בין המוסריות או הרגישות של אדם לתפקיד שהוא ממלא וכל פעם אנחנו נדהמים ועוברים טלטלה כשאנחנו מגלים שאין הלימה מלאה או אפילו חלקית בין התפקיד לבין האישיות.

אנחנו מאבדים את הפיכחון כשאנחנו מניחים שהכותרת והתוכן אחד הם ואז שוב ושוב נפגעים. כומר יכול להיות אנס ושרברב יכול להיות צדיק.

הפיכחון מאפשר לנו לשמור על התום והאמון שלנו שכל אדם נועד להיות בדיוק מי שהוא ושאין בהכרח קשר בין רמה מוסרית לבין תפקיד. ואנחנו יכולים לשאוף לכך ולהאשים ולהעניש אבל בסופו של דבר ממד החיים מלא בכוחות ויצרים שפועלים בכל אחד ואחת מאיתנו ולא כולנו יודעים לעבוד איתם.

ישנם לא מעט אנשים מניפולטיביים בעולם וחשוב שנדע לזהות אותם. ישנם גם לא מעט אנשים שמעוותים כל אמירה או תופשים אותה כמניפולטיבית גם כשאין בה מניפולציה ואין דרך לומר משפט שלא ישמע להם דרך התבנית הזו. אני מוצאת שוב ושוב שיש קשר קלוש מאוד בין הדברים שאני אומרת לאופן בו הם נשמעים. כל אחד מעבד אותם באופן שונה ולעיתים רחוק מאוד מן החוויה או הכוונה המקורית שלי. וזה כמובן לגיטימי ומשקף את המצב הבסיסי בעולם. אנחנו שומעים את עצמנו דרך מפגש עם האחר. לפעמים המפגש הזה נכנס באהבה ומביא לנו רווחה ולפעמים המפגש הזה מבצר אותנו בתוך הגבולות שלנו וטוב שכך.

איני יכולה לשפוט אדם מניפולטיבי על זה שהוא כזה או אדם שתופש הכל דרך עיניים של מניפולציה. זה סוג היצור שהוא. הרעיון שלאדם יש בחירה הוא בעיני אשליה כואבת. כל אדם בקצב שלו פוגש חלקים אחרים בתוכו ועובד עם המודעות הזמינה לו. זה לא התפקיד שלי לשפוט אף צורה של מודעות, רק לנסות לאבחן בפיכחון מול מי אני עומדת. וכן, לפעמים אני טועה באבחון, וכן, לפעמים אדם יכול להכאיב לי או להזיק לי כי אין לי מספיק עצמה לעמוד מולו. בשביל זה כחברה בנינו מנגנונים שונים שמנסים לווסת מצבים כאלו. ולפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא.

אני איני שואפת לשפר את עצמי ולדייק את עצמי משום שאני נתפשת כמורה רוחנית או כי אנשים מקשיבים למה שאני אומרת. אני מנסה לשפר את עצמי ולדייק את עצמי כי זו הכוונה העמוקה ביותר שלי כאדם. אני רוצה להרגיש טוב בתוך עצמי ואם על הדרך זה עושה טוב לאחרים זה סוג של תוצר נלווה, בוודאי לא יעד. ואם מה שאני מקרינה לא טוב למישהו זה התפקיד שלו להתרחק. זה לא התפקיד שלי למנן את עצמי כי מישהו חושב שאני צריכה להיות משהו אחר או להיות פחות. 

כאדם אני שואפת להביא כמה שיותר אהבה דווקא למקומות הפגומים שלי, מתוך הבנה שאם אדחיק אותם הם שולטים בי מאחורי הקלעים, ועם כל כמה שזה קשה לפגוש את המפלצות הפנימיות אני נחושה להביא לשם אהבה, משום שללא אהבה נותר רק שיעבוד.

יצא לי לעבוד עם לא מעט כאב בחיי ולעבוד עם לא מעט אנשים פגועים, זה קשה לפגוש עוד ועוד חוויות כואבות אבל זהו תדר החיים, ואם לא נלמד לעבוד עם מה שממילא נמצא אז להדחיק אותו משאיר אותנו משועבדים, מלאי תקוות שמתנפצות שוב ושוב אל נוכח מה שיש.

אני לא מצליחה להרגיש ששיפוט, ועונש הם הדרך לריפוי. הם לכל היותר פיתרון זמני לעד שתהיה מספיק אהבה לפגוש את מה שאנחנו נמנעים ממנו ממקום אחר, שיכול לשחרר אותו מתוכנו, ולא רק לכלוא אותו מאחורי סורג ובריח, עד ששוב יתפרץ וישאיר אותנו שוב בתדהמה

הפוסט נכתב ב- 17 ליוני, 2021

  1. 09/10/2022 at 11:21

    עלמה דוד

    אין מילים.
    פשוט מרהיב לקרוא

כתיבת תגובה

בית הספר ללימודים אזוטריים

התחברות לאתר

דברו איתנו

התחברות באמצעות לינק חד פעמי

דילוג לתוכן