26 למרץ, 2023.
האם הנבט מתאמץ לפרוץ את גבולות קליפת הזרע או קליפת הזרע מתמסרת לגדילתו של הנבט
האם העץ מתאמץ לצמוח, או מאפשר לצמיחה להתממש
האם כדי להגשים את עצמי אני צריכה להתאמץ ולדחוף, או לאפשר ולהתגלות
האם התוצאה בין מימוש במאמץ וכוח למימוש באפשור והתגלות היא זהה?
אני חושבת שההבדל המשמעותי הוא התדר וההבדל של התדר משפיע על חוויית הקיום
אולי קליפת הזרע אפשרה לאוצר הבלום בה לשכון בטוח ואחר כך מאפשרת לו לפרוץ, כי המהות שלה היא לאפשר
יתכן כי ההסתכלות על כל שינוי כמאבק כוחות שנדרש בו מאמץ לשנות צורה הוא פרשנות מוגבלת למהות של תנועה ותוצאה של תפישת התנועה מתוך נקודת מבט שמקדשת את השימור, או המסורת, או היציבות או הקביעות
אנחנו נכנסים לעידן שתנועה תפורש בו אחרת, לא עוד דרך השימור אלא דרך האפשור
מה אני מאפשר לעצמי להיות, כמה אני מאפשרת לעצמי להתגלות, כמה אני מתמסרת לתנועה, מסירה אל מולה התניות וכמה אני מאפשר לה לעבור דרכי, להניע אותי, כמה אני מאפשר לעצמי לתפוש את עצמי לא כדבר הקבוע שהשינוי עובר דרכו אלא בסופו של דבר הדבר שנע, השינוי עצמו
המשמעות של תנועה דרך אפשור ולא דרך שימור היא מעבר מעידן של מאבק ומלחמות לעידן של שלום
בשבילי מסע המודעות התחיל מכניעה, נכנעתי למציאות, האצבעות שלי, הידיים שלי לא יכלו עוד לאחוז, הייתי כל כך עייפה, אז שחררתי, ואמרתי, יהיה מה שיהיה אני לא יכולה להחזיק עוד,
ומה שקרה זה ששחררתי עולם אחד שהמאמץ בו הביא אותי לדיכאון, חולשה תחושת חוסר אונים, מאבק ומאמץ, והתחלתי להתמסר לעולם אחר, פחות ממשי, אבל נושם, פחות מוחשי אבל אמיתי יותר מכל דבר שהדהד ללב שלי בעולם הקודם
התמסרתי והתחלתי להשיל עוד ועוד קליפה, לא ממש ראיתי את הנבט שצומח, ולא את השתיל, רק למדתי את התנועה הזו של היפתחות ואפשור, הסרת מגבלות והתניות, היו קליפות שהיה קצת מפחיד לפתוח, ומה שמעניין אותי עכשיו, במבט לאחור זה שבשום שלב לא חשבתי על עצמי כנבט חדש שמנסה לפלס לעצמו מקום בעולם צפוף מלא גבולות, כל פעם שנתקלתי במחסום, ועדיין, אני יודעת שאני צריכה להינמס, מהמחסום הזה, לא להיאבק רק להסכים לפתוח
זו תקופה שיש לנו אפשרות לא ליצור תנועה כנגד הקיים, אלא לאפשר תנועה אל עבר הקיים והמילימטר הזה של הבדל בזווית הוא תדר שונה מאוד מהתדר שבו אנחנו מתקיימים בו היום
לאפשר לתנועה, לעשות איתה שלום, להתמסר לה, להתמסר לעצמי, לעשות שלום עם טבע הקיום.