תפריט
במשך הרבה שנים של עבודת מודעות סברתי שאם אני אתבונן בחוויות הכואבות שלי ואעשה תהליך של ריפוי והשלמה עם כל אחת ואחת הן יפסיקו לרדוף אותי. סף העלבון או הכאב ירד עד יעלם ואני אהיה חופשיה
זה התחיל בלחזור אחורה ולהתחיל לאוורר את חדרי הזיכרון ולשחרר מהם אנרגיה כלואה ולרווח. זה המשיך בלהיות יותר נוכחת בהווה כדי לא לצבור ארכיון עתיק ומעופש ולטפל בחוויות הללו תוך כדי תנועה. זה מאוד עזר ובאמת הוריד הרבה עומס מהגוף ומהנפש
אבל הזיכרונות לא נמחקו וכשהם באים לבקר אותי במהלך היום כמו מחשבות טורדניות או בלילה כשכל הדלתות בבית פתוחות הם עדיין מעוררים תחושה לא נעימה
זו לא תחושה איומה, הם כבר דו ממדיים, ואפשר להתקרב אליהם ולראות שהם שטוחים, אבל הטעם שהם משאירים בכל זאת לא מדהים. אז סברתי שיש לי עליהם עוד עבודה
אבל אני מזהה בשנים האחרונות שלא משנה כמה אני מתבוננת בהם, מעבדת, מכניסה מודעות אני לא מצליחה לפוגג
לאחרונה אני מתחילה להבין שהזיכרון של חוויות כאלו הוא כמו רודן קטן וטורדני. הוא כבר לא רודן גדול שכולא אותי בתוכם, רק רודן קטן שממשיך לנקר תוך כדי זה שאני כבר מזמן המשכתי הלאה. אני גם מבינה שלא משנה כמה אתבונן עוד ועוד, יש תמונות שכשאתה מסתכל עליהן, ולא משנה כמה אהבה וקבלה תביא להתבוננות, עדיין לא נעימות למראה
ומי שיכול אולי למחוק אותן או לטשטש אותן הוא רק הזמן. ולא משנה כמה תתבונן בהן באהבה וקבלה ומודעות והבנה של מה שהיה שם, זה עדיין לא הופך אותן לתמונות יפות
וצריך ללמוד פשוט לחיות עם זה שיש כמה חדרים בבית עם תמונות שפחות נעים להסתכל עליהן
ההבנה הנוספת היא שאין עוד מודעות שאני יכולה להביא לשם כרגע. אולי בעתיד תתגלה לי עוד גישה אבל כמו עם הפצעים והפגמים האינסופיים שקיימים בי ובבריאה גם עם הזיכרונות צריך פשוט ללמוד לחיות. בשלב מסוים העצמה הנדרשת היא להתבונן ולרפא אותם, בשלב אחר העצמה היא לשים להם גבול ולא לזהות אותם כמרחב מודעות אלא כיצור טורדן ומחליש שלא משנה כמה תשומת לב תיתן לו הוא לא יניח לך
וכשאני מזהה שהם כבר לא עוצרים אותי, רק מחלישים אותי, פחות מתחשק לי ללטף אותם, או להאכיל אותם באיזה ממתק של תשומת לב
זה דורש עצמה להגיד לזיכרון כזה לך לחדר שלך, מספיק, ולזהות אותו כבולען אנרגיה בזמן שהוא מפתה אותי לעוד עבודת מודעות בהבטחת שווא שזה יעזור
ואינני אומרת את זה אחרי עבודה של חודשים, אלא עשרות שנים של התבוננות. האכלתי את האגף הזה בבית מספיק
ועכשיו אני רק צריכה להשלים עם זה שיש דיירים שפחות נעים לי לחלוק איתם מרחב אבל זה לא אומר שאני צריכה לשבת איתם כל יום לארוחת ערב ולהאכיל אותם
זה מפחיד להיפרד מהרעיון שמודעות יכולה לסדר הכול, אבל גם לשים גבול זה מודעות ואולי זה ירגיע אותם לקבל את מקומם הנכון, זיכרונות מן העבר, שבזמן הנכון קיבלו את מלוא תשומת לב ועכשיו צריכים לשחרר את אחיזתם בי ולהסתפק בעצם קיומם
בשבועות האחרונים אני מזהה עוד ועוד אגפים שצריך ללמוד לחיות איתם בלי לתקן בלי לטהר, לקבל עוד את הבריאה המוזרה הזו שיש בה כול מכל וכל כך קרוב אחד לשני, ורק לבנות עצמה אל מול הכול מכל הזה
מרגישה שזה זמן טוב לאפשר לעצמנו לעשות בדיקת פג תוקף ולשחרר את התעתוע המשלה וסוחט האנרגיה שכל דבר אפשר לשפר. שנדע לזהות מה עוד דורש מודעות שיכולה לשחרר ומתי התשוקה למודעות ולשחרור כובלת אותנו למשהו שפג תוקפו לנהל את האנרגיה שלנו
11 לאפריל, 2024
הצטרפו לערוצים נוספים שלנו בדוא”ל וקבלו עדכונים
על המפגשים הקרובים ותכנים נוספים
© כל הזכויות שמורות לבית הספר ללימודים אזוטריים
לקריאת תקנון האתר | הצהרת נגישות
© כל הזכויות שמורות לבית הספר ללימודים אזוטריים
לקריאת תקנון האתר | הצהרת נגישות
הצטרפו לערוצים נוספים שלנו בדוא”ל וקבלו עדכונים
על המפגשים הקרובים ותכנים נוספים
חיפוש בכל תכני האתר – קורסים, שיעורים פתוחים, פוסטים, עמודים
