משהו בי קפא בשביעי לאוקטובר, קפא ומאוד התרחב, החושים נמתחו רחב, החקירה, התודעה
זה לא שהפסקתי לעשות דברים, אבל זה כאילו כל מה שאני עושה מאז הוא שכבה של עשייה מעל הקיפאון
יש הרבה דברים מאז הקיפאון שאני לא מצליחה לעשות
למשל לחייך, גם כשממש מתאים
אני יכולה להיות בשיחה משמחת של נתינה ומשהו בי לא מוכן לחייך, כאילו גם בכוח עוצר את החיוך וגם ממש לא בכוח, זה פשוט ממש לא
מצד אחד אני עובדת המון, מלמדת ומפתחת כל דבר שקשור בבית הספר ובתמיכה באחרים, אני גם בהחזקה נוכחת של מרחב המגורים ובית הספר, ניקיון, דיוק, אני גם מבשלת ודואגת לכל מה שקשור לבסיס
אבל לא מצליחה בשום צורה לעשות משהו שהוא לא הכרחי, שהוא לא חיוני
אני עושה הכל בנוכחות שיא יותר מאי פעם, לא מדחיקה, לא מסתתרת, אבל ללא חדווה
הבוקר פתאום זיהיתי את הקיפאון הזה
לא שמתי לב שהוא שם, חשבתי שאני לא מחייכת מסיבות אחרות, חשבתי שאני לא יוצרת או עושה דברים שהם לא חיוניים מסיבות אחרות
וכך הקיפאון הזה מצא בית קבע
לא בכיתי מאז השביעי לאוקטובר
אני שבכי זו ממש מומחיות שלי לא הסכמתי
זה מרגיש שלבכות זה כמו לפרק אנרגיה, ומשהו בי לא מסכים לפרק כלום
אני מבינה עכשיו שמה שצריך זה לא לפרק את האנרגיה אלא להמיס אותה ולאפשר תנועה
כי הקיפאון הזה מתחיל לייצר לי הרבה מאוד רעש וגם סטגנציה ואלימות פנימית, האנרגיה שבתוכי משתוללת, אני לא נותנת לה מוצא והיא מתחילה לפנות נגדי
אני צריכה להסכים להיכנס שוב לתנועה
ואולי זה בכלל לא אני שצריכה להיכנס לתנועה ולא אני שקפאתי, אלא הזמן
והזמן הוא שנכנס עכשיו לתנועה, שעוד רגע אני לא אצליח לעצור אותה
מגיל צעיר היתה לי אמירה פנימית שתמיד עזרה לי: מחר לא יהיה כמו היום, גם אם מאוד דומה, משהו יזוז וישתנה, זה תמיד נתן לי תקווה
אבל אני קולטת שאני קפואה כבר כמה חודשים
עוד לא יודעת איך להמיס
או להרפות
אבל מזהה שצריכה למצוא את הדרך לשם
זה אומר גם לשחרר שליטה, קו הגבול בין נוכחות לשליטה הוא דק
עוד לא חציתי אותו, אבל הקיפאון מתחיל להרגיש גם כמו שליטה
היום אנסה להזיז משהו
אעבוד עם עשן, אטהר, ולכל הפחות אשים כוונה. משהו בי עוד לא לגמרי מסכים, אבל לפעמים צריך להסכים לנוע גם עם הסכמה חלקית
מבינה שזה הזמן לשחרר קצת החזקה ולאפשר לשלב הבא להתגלות
30 לינואר, 2024