קורקינט או נשק?
20 למאי, 2023.
לפני כשבוע העברתי מפגש במכינה קדם צבאית, זה לא היה מתכונן, בעקבות המצב הבטחוני התבטלו להם הרבה דברים והם שאלו אם אסכים להגיע
המפגש היה בסוף יום לימוד, כיתה של ארבעים צעירים לפני צבא, מותשים מאינספור הרצאות ונקודות מבט על הנושא הישראלי פלשתינאי, ואני…
כשהגעתי, הסתבר לי שהמכינה יושבת במה שהיה בית הספר היסודי שלי, מרחב מכונן בחוויית הילדות שלי, כשירדתי מהרכב זה הרגיש כאילו אני הולכת בחלום, כי לא הייתי שם כמה עשורים, אבל בחלומות הייתי שם אינספור פעמים
איזו חוויה מוזרה, לצעוד במרחב שחי יותר כחלום, להיכנס בדלת ואז לגלות שהמפגש מתקיים בכיתה ב, רגע די ספציפי בחיים שלי, בו התחלתי לזכור את כל החלומות שלי, ולנסות לברוח ממציאות החיים שבה מורכבות הקיום התחילה להתגלות
ואז בתוך המרחב הזה לנסות עם בני נוער, לפתור את סוגיית ישראל פלשתין
זה היה מסע לא פשוט, הוא דרש ריכוז ונחישות, לא ללכת לאיבוד באינספור נקודות המבט והצדק
אחרי מסע מפרך של אינספור רגעים שיכלו להפוך למבוי סתום
שאלתי אחד מהם:
במצב שבו אתה לא מאוים כרגע והכל טוב
אם הייתי מניחה לפניך נשק משוכלל וקורקינט מה היית בוחר
(קצת צחוקים וחיוכים… סוף סוף)
תשובה: קורקינט
אם היה נכנס עכשיו לחדר אדם שאתה לא מכיר בכלל
האינסטינקט הראשון שלך הוא לקחת סכין ולהרוג אותו או לומר לו שלום
תשובה: לומר שלום
הגענו לכמה הסכמות:
ישנו סיכוי סביר שכמעט כל אדם שתשאל אותו ברגע נתון אם הוא רוצה עכשיו להמשיך לחיות או למות, יאמר שהוא רוצה לחיות
ישנו סיכוי סביר שכמעט כל אדם שתשאל אותו ברגע נתון אם הוא רוצה לחיות באלימות וסבל או בשלום ונעימות, יאמר שהוא רוצה לחיות בשלום ונעימות
הבנו שבני אדם כל כך רוצים לחיות שהם מוכנים להרוג כדי להמשיך לחיות
הבנו שיש סיכוי סביר שמשני הצדדים של שני הרובים של בני האדם האלו שמוכנים להרוג, יש בני אדם שכל כך רוצים לחיות ואם אפשר אז בנעימים ובשלום
ואז לרגע לא היה כל כך ברור איך רובים תומכים במשאלה של שניהם
שאלנו מה עושים כשילד נולד וכבר יש ילד אחד
מגלים את הילד החדש כי יש כבר ילד אחד ואין מקום
הורגים את הילד הישן כי יש חדש ואין מקום
האם החדר בו מתגורר הילד הראשון הוא החדר שלו והילד החדש צריך לגור ברחוב
האם הילד הראשון צריך לצאת לרחוב כדי שלילד החדש יהיה חדר
וכשעלתה ממישהו השאלה, אבל מה עם המדינה, מי ישמור עליה?
שאלתי, מי זו המדינה הזו, האם אפשר להזמין אותה לארוחת ערב, להכיר את האישיות שלה, ואז להחליט אם שווה להרוג אדם כדי שהיא, המדינה תוכל להתקיים, או שאולי מדינה זה לא הגנה, זו הפרעה ובלי מדינות וגבולות גם לא צריך רובים ואז בני אדם יוכלו לחיות בלי להרוג
)*בתגובה לשידור שלי על אלימות, כתב לי מישהו שאני כנראה חיה בעולם אחר מהמציאות… ושאם ליהודים היו רובים במלחמת העולם השנייה לא היתה שואה. מיליוני חיילים אחזו במלחמת העולם רובים, ומיליונים נהרגו, כנראה שמוות עם רובה ביד נראה יותר הירואי, אינני יודעת איזה מוות שבו אדם אחד הורג אחר הוא הירואי, אבל אני יודעת שמה שהרג יהודים בשואה לא היה היעדר רובה, הוא היה ההסכמה של מיליונים לאפשר זאת אם באופן אקטיבי או פאסיבי, ורובה ביד לא היה משנה זאת(
יצאתי מותשת
גרון כואב ( לא קל להתגבר על חוסר השקט הנעורי זה)
יצאתי בלי שלמעשה הצגתי את עצמי או הוצגתי, אפילו השם שלי לא נאמר, בטח לא ההקשר שממנו אני מגיעה
פשוט נכנסתי, דיברתי ואז הלכתי, יותר נכון הם רצו לארוחת הערב…
והמפגש הזה כמו חלום, רגע התגלם, ורגע לאחר מכן הסתיים
ומה נותר
עוד דרך
עוד מודעות
שצדק הוא עילה למלחמה
ואף מלחמה אינה משרתת את המכנה המשותף הרחב ביותר של בני האדם הרצון לחיות
ואם אפשר אז בלי אלימות וסבל ופחד