קוביד 19 – חלום שחלמתי הלילה 25/6 23:45
26 ליוני, 2020.
אני יושבת בקבוצה עם עוד כשישה אנשים. מולנו יושב גבר בגיל העמידה ומנחה אותנו במה שנראה כמו תרגיל שאנחנו עתידים לצאת אליו. זו כאילו סדרה בטלוויזיה שבה אני גם משתתפת/שחקנית אבל לא פחות מזה צופה ואולי אפילו לא שחקנית.
המנחה אומר: “תקשיבו לי היטב, כי זה מה שהולך לקרות לכם. אתם הולכים להירדם תרדמה עמוקה וכשתעוררו תמצאו את עצמכם במציאות אחרת. הכול יהיה שונה ואתם תצטרכו להתאמץ מאוד לזכור את מה שאתם שומעים ממני כעת, כי אתם תשכחו, אם לא תצליחו לזכור, לא תצליחו לחזור ויהיה לכם מאוד מאוד קשה”. תוך כדי דיבורו אני מפעילה ריכוז אינטנסיבי ומפנימה בפה שלי את הטעם של מה שהוא אומר, כדי שאוכל דרך הטעם בפה לפתוח את הזיכרון, אני במאמץ ריכוז בחלק העליון של ראשי.
הוא המשיך בדבריו ואמר: “הווירוס יפגע בכם רק אם תחשבו שהוא אמיתי אבל אתם חייבים לזכור! קוביד 19 לא יכול לפגוע בכם. הסכנה שתימצאו בה כשתתעוררו למציאות החדשה היא שלא תצליחו לזכור את מה שאני אומר לכם: קוביד 19 לא יכול לפגוע בכם”.
בשלב הזה של החלום יש תחושה שהפתיח של הסדרה, זה שמקרינים בראשית כל פרק מסתיים וכל הדמויות נרדמות וגם אני. זו תחושה של תרדמה ונפילה במעין תעלה, כמו אל תהום הנשייה. אני מנסה בכוח להיאחז ולזכור מה האיש אמר אבל לא מצליחה. המציאות נראית אחרת, האור ברחובות צהוב כמו בסופת אבק וכולם עם ראשים כפופים ומסכות על הפה. אני מצליחה לזכור שאני צריכה לזכור משהו כדי לשרוד ולא ללכת לאיבוד, אני נאחזת בכוח בתחושה הזו שיש לי ידע שאני חייבת לא לשכוח. אני מאמצת מאוד את החלק העליון של הראש ומתרכזת מאוד בלשון ובפה כמו להעיר את הטעם של הזיכרון.
אני מוצאת את עצמי שוב בקבוצה עם כשישה אנשים במה שנראה כמו בית חולים לחולי נפש. אנחנו ישובים במעגל עם איש שיש לו ספר גדול ואני שוב מתאמצת לזכור. שוב יש תחושה שאני גם שחקנית וגם צופה בסדרה וממש עומדת מחוץ לחלון וצופה במעגל האנשים שבבית המשוגעים.
לאחר מכן אני צועדת בחברת אדם נוסף, גבר גבוה ממני ואנחנו נכנסים למעין קפסולת מתכת שעומדת על שלוש רגליים, נראה שאולי שנינו הצלחנו להבין את הדרך חזרה מחוץ לניסוי/משחק/תרגיל/שכחה. הקפסולה היא מעין מעלית דיגיטלית. רגלי כושלות וקשה לי לעמוד. אנחנו מגיעים לקומה העליונה ויוצאים ממנה.
בחוץ אני פוגשת חבר טוב ואני מספרת לו בהתלהבות שאני צופה בסדרה מעולה שבה יש קבוצה של אנשים שנכנסים למעין תרגיל ומאבדים את הזיכרון, ושהם חייבים לזכור שקוביד 19 לא יכול לפגוע בהם אם הם רוצים לחזור, כי אם יאמינו לוירוס הוא יתקוף אותם והם יהיו אבודים במטריקס הזה. אמרתי לו שאני בדיוק בתחילת הפרק השני שהם כבר איבדו את הזיכרון ועכשיו כנראה שבכל פרק הסדרה תעקוב אחרי דמות אחרת בניסוי ותראה מה קורה איתה. החבר התלהב ואמרתי שאעצור את הצפייה כדי שנוכל לצפות יחד.
באותו רגע יש ממש תחושה שאני לוחצת על כפתור ההשהיה והסדרה נעצרת כרבע שעה לתוך הפרק השני, אבל אז אני “גונבת” עוד כמה שניות של צפיה ואני רואה נחש קטן שהופך לענקי אבל משום מה הוא עוד לא מספיק מפחיד. ברור לי שצפייתי בנחש מעצבת את מפלצתיותו אבל בגלל שאני מבינה את זה אני לא מצליחה להפוך אותו למפחיד כפי שהוא אמור להיות אם הזיכרון לא היה שב אליי. אני הופכת אותו ליצור המיתולוגי של הבסליסק מהארי פוטר וגם זה נראה פתטי אז אני הופכת אותו לקוברה עצום ומסוכן שיכול לבלוע אדם אבל גם זה לא משכנע ואני סוגרת את המחשב, משהו בי כאילו לא האמין למפלצת ברגע שזכרוני חזר.
עד כאן החלום.
אני חולמת באופן אינטנסיבי מגיל שבע וזוכרת את החלומות שלי. במשך שנים רבות זה פשוט היה עולם מקביל שידעתי להיכנס ולצאת מתוכו, להתבונן בו אבל לא מעבר לזה. לפני כשתים עשרה שנים הפכתי את החלימה למקצוע. הקדשתי הרבה מאוד אנרגיה לחלימה, להבנה ולתנועה בתוכה. החיבור לחלימה הפך להיות העוגן והמצפן שלי במה שאני תפשתי ככאוס של המציאות. אם חלמתי משהו הוא קיבל יותר תוקף מן המציאות והפך למצפן שלי בג’ונגל שנקרא חיים.
לכל אדם נקודת המבט המקודשת לו והיא זו שמסייעת לו לנוע בממד הזה שנקרא מציאות. אין נקודת מבט נכונה או פחות מקודשת.
בשבועות האחרונים חשתי שאיני יודעת היכן המציאות נמצאת. הרגשתי שכל הפלנטה נמצאת בחלימה. נקודת המרכז של המציאות כמו זזה ממקומה ומתקיים מאבק אלים על הסיפור והכיוון שבו היא תתקבע מחדש.
נקודות המבט כל כך שונות ומנוגדות שהקונצנזוס על מציאות אחת שלה פנים רבות התחלף בפנים רבות נעדרות מציאות. בתוך הפנים הרבות נעדרות המציאות הבנתי שהדבר היחיד שיכול לסמן את הדרך הוא מי אני בתוך ההוויה המתהווה. לזכור מי אני, או לבחור מי אני, ממה אני מונעת, איזה חלק אני רוצה להיות בתנועה הזו.
זה מתאפשר כעת יותר מתמיד משום שנקודת המאסף של תפישת המציאות בתודעה האנושית נעה ממקומה הקבוע. זה בסדר גודל עצום. זו טלטלה חריגה במסגרת ההיסטוריה האנושית. גדולה ממלחמות העולם. מלחמות יודע המין האנושי משחר היווצרו, מלחמות העולם של המאה העשרים היו לא יותר מביטוי גדול לכך. כעת המלחמה אינה על טריטוריה או משאבים אלא איזו תפישת עולם תנצח ותהפוך למרכז נקודת התפישה האנושית.
אירוע כזה מתרחש בעולם פעם בכמה עשרות אלפי שנים. זה דומה מאוד במאפיינים שלו למה שהאינדיאנים ניבאו לסוף שנת אלפיים ושתים עשרה. העולם הוסט מצירו להזיה שמאפשרת לאחדים להתעורר ולהשתחרר ואחרים היא תסחף לתרדמת וחלום חדש.
אין פה טוב ורע, רק אפשרויות.
מצב זה של מציאות כהזיה, בו אין עוד נקודת מרכז ברורה שיתר הנקודות מתארגנות ביחס אליה, היא רגע של חופש עבור כל אחד לזכור מיהו ולא להיות מוגדר יותר על ידי המציאות. זה השער החוצה מהגדרה חיצונית של הפרט נוכח הקונצנזוס להגדרה פנימית של הפרט נוכח הזיכרון של מיהו.
בשערי בית הספר ביוון נכתב “דע את עצמך”. נקודת המאסף האנושית זזה ובשער הזה יש מי שיצא החוצה ויש מי שישכח שוב ויאבד במטריקס החדש של הוירוס.
הוירוס הוא כמובן גם מטפורה לרגע הזה שבו אתה שוכח מי אתה והולך לאיבוד בכוחות זרים.
תודה לשרון בן שמואל מעיין על התמונה.