פשוט לא

20 לאוקטובר, 2023.

התחושה הפנימית הברורה שעלתה בי נוכח אירועי השבועיים האחרונים היא שאני לא מוכנה להסביר את זה בשום כלי תפישה, מתוך תחושה שברגע שאנחנו מסבירים משהו אנחנו גם למעשה מצדיקים אותו בין אם באופן ישיר או עקיף

קארמה למשל היא הסבר מעולה והיא גם תמיד נכונה, אבל ברגע שאני מסבירה משהו בקארמה אני למעשה גם שותפה להצדקה שלו

כל רגע של הווה הוא שער החוצה מקארמה, הוא ההזדמנות לא לאשר את מה שקיים ונובע מאתמול אלא להגדיר מחדש ומאפשר פעולה אחרת מהאינסטינקט, מההרגל, מההיגיון, מהצודק

כשתינוק עובר התעללות, אפשר לומר שהוא הביא את זה מהגלגול הקודם שלו וזה כנראה נכון, אבל כחברה אנחנו מייד מזדעזעים ומבקשים לעצור את זה כי זו הדרך לשחרר את הנשמה מקארמה. לא משנה מה יגידו לנו, אנחנו רואים תינוק חסר ישע וזה עוזר לנו לפרוץ את הקארמה שלו

כשאני מסבירה למה אדם זה אלים ומאיפה נובעת האלימות שבו אני במובן מסוים מצדיקה את האלימות שלו

אחת החוויות שיש לי מילדות היא שיתוק מול אלימות

כשמישהו מתנהג אלי באלימות, פורץ את הגבולות שלי, צועק עלי, מדבר אלי בגסות, מתנהג באלימות במרחב שלי או לא מכבד אותו, אני מתכווצת ונכנסת לשיתוק אני לא יודעת להחזיר

מעולם לא הסרתי תגובה אלימה ופוגענית בפייסבוק כי לא הרגשתי שיש לי את הזכות לכך. תמיד הרגשתי שכמורה אני צריכה לקבל את זה לא באופן אישי וכמו שייש תגובות טובות יש גם אלימות ושאם אני אתחיל לנפות זה לייצר סוג של הטעיה וחוסר יושרה

בשנים האחרונות אני לא מחזירה, לא משנה מה זורקים עלי בין אם ברמה האישית, המשפחתית או הציבורית, אני לא מחזירה, משום שאני לא רוצה להיות מראה, אני רוצה להיות שער

אני לא מוכנה להשתוות עם מה שנשלח לעברי

יחד עם זאת בשבועיים האחרונים ביחד עם חוסר ההסכמה שלי להסביר ומכאן באופן עקיף גם לבסס ולהצדיק אני מוצאת את עצמי חסרת אונים

אז מה כן אני יכולה לעשות כשכוח אלים פורץ את הגבולות שלי

אני חושבת שזו שאלה שרבים מאיתנו מתמודדים איתה כעת ברמות בהילות שונות

בזירה של – לענות, או לירות, או להדוף אין לי את הנשק המתאים, אני לא מסוגלת לדבר בשפה שבה תוקפים אותי, אני לא מסוגלת להחזיר, ולא מוכנה להקריס את התדר ולהשתוות לתדר שלא בהלימה עם המהות שלי

אני זוכרת שיום אחד, בתקופת ההריון שלי, הרגשתי ממש לא טוב וחציתי את הכביש ממש ממש לאט במעבר חצייה ואישה צפרה לי ועשתה לי פרצוף ממש פוגעני ועוד כמה דברים, ואני החזרתי לה בתנועת יד גסה, שמעולם קודם לא עשיתי בחיי, ואחרי שעשיתי זאת פשוט פרצתי בבכי, כל כך נעלבתי מעצמי, כל כך נפגעתי והתכווצתי ממה שעשיתי

והבנתי שאין לי שום יכולת לענות בשפה פוגענית גם כאשר מתייחסים אלי באופן פוגעני

אני יכולה להסביר למה מישהי עכשיו כותבת באלימות בפייסבוק או במייל שלי, ואיך היא מרגישה שזה לגיטימי, אני יכולה להסביר למה היא חושבת שמה שהיא אומרת נכון, אני יכולה להסביר שעכשיו בזמן משבר קיצוני היא לא יכולה להחזיק את עצמה יותר אז היא מוציאה את הקושי שלה במרחב שיצרתי ואני יכולה גם להסביר לעצמי למה במרחב הזה. אני יכולה להסביר לעצמי ששום דבר ממה שהיא כותבת לא קשור אלי. אני יכולה לחזור לאמת שלי ולזכור שעשיתי את ההכי טוב שלי לעזור לה, שפעלתי מולה נכון אז והיום

אבל היא מנצלת את המרחב המקודש שלי להכפשה אישית, היא שוב לא לוקחת אחריות, לא מבינה בכלל מה זה לכבד גבולות ואני שואלת את עצמי האם אני צריכה להשאיר את עצמי חשופה לכל פסולת שאדם משליך לעברי ולהצדיק את זה במבנה האישיות והמסוגלות שלו

ומשהו בי מתחיל לומר לא

בשבועיים האחרונים יחד עם חוסר ההסכמה שלי להסביר או להצדיק בשום צורה את מה שקורה, שבועיים שבהם גבול חדש מתחיל לבהוק מתוכי של “פשוט לא!” אני מתחילה להבין איך אני ברמה האישית אפשרתי אלימות בחיים שלי, חוסר כבוד בסיסי למרחב שלי, ובניתי אינספור תיאוריות של הכלה וסבלנות והסברים שמצדיקים למה זה ככה

ה”פשוט לא” שלי אינו מגיע עם נשק, או גבול של חומה

כל אדם מוזמן תמיד למרחב המקודש שלי, באהבה רבה. כדי להיכנס למרחב הזה הוא צריך לבוא באהבה ובכבוד, ואם משהו קשה לו, הוא צריך לקחת עליו אחריות ולמצוא את הדרך המכבדת והאוהבת לעבד אותו איתי. המרחב שלי לא יהיה עוד פח אשפה אפילו לא לפרור הקטן ביותר של אלימות, חוסר כבוד או חוסר רגישות

אם אני לא מוכנה לקבל עוד אלימות בעולם, לא משנה למה ומאיפה היא מגיעה, אני צריכה להתחיל בלא לקבל אלימות בעולם שלי

זו האחריות האישית שאני מדברת עליה כל הזמן

אני לא מדברת על כך שייש נקודות מבט שונות, ולכל אחד האמת שלו, זה בסדר לא להסכים על דברים, לא כולם צריכים להדהד את מה שאני אומרת, אבל במרחב שלי יתאפשר להישאר מתוך כבוד והדהוד התדר והרגישות שבהם אני נוהגת בכל אדם ואדם

השער והמרחב פתוחים לכולם

הגבול החדש הוא גבול של אהבה

אם אתם לא יכולים לבטא את הקושי שלכם מולי בצורה מכבדת שמניחה שהבסיס למפגש שלנו הוא אהבה, אז לא בכוח, אפשר לפנות למרחב אחר, ואני אתחיל לחסום תגובות אלימות ופוגעניות ואם הן יחזרו על עצמן אז גם אנשים

אני אעשה את זה כי אני לא מוכנה יותר להצדיק או להכיל תדר כזה

אני אעשה את זה כי זה המענה האישי שלי ולקיחת האחריות האישית של על הימצאה של אלימות בעולם,

זה הכלי שלי להגיד לא לאלימות ולא להשתתף ולאפשר אותה לא משנה ממה היא נובעת

אני אולי לא יכולה למנוע עכשיו מצבאות ועמים להילחם, אולי אני לא יכולה לעצור את כל האלימות בעולם של כולם

אבל אני עוצרת אותה בעולם שלי

התיקון של העולם עובר דרך המודעות והתיקון שלי את עצמי

אני מזמינה את כולנו לבחון מה אנחנו שמים כעת במרחב ומה אנחנו מאפשרים לאחרים לשים במרחב שלנו, לראות שאנחנו לא מחלישים את האחר ולא את עצמנו במילים ופעןלות מחלישות

אני מבינה שהסכמתי לאפשר אלימות וחוסר רגישות וכבוד בעולמי באמצעות הצדקה והסבר

אני לא מסכימה עוד

אין ערובה לכך שאצליח, אבל את ה”פשוט לא” אני רוטטת עכשיו לא כהתנגדות, אלא כאפשרות לקדושה ואהבה

זה לא משנה ממתי יש אלימות, למה זה התחיל, מי התחיל, ומי אשם

זה לא משנה מי מפעיל את האלימות ואיך הוא מסביר אותה או מצדיק אותה

זה לא משנה בשם מה הוא מרגיש שזה לגיטימי להשתמש באלימות,

אני לא יודעת כמה זמן יקח לעולם לשחרר את התדר הזה, אבל את הצעד הקטן שאני יכולה

אעשה היום