פרידה מסבא

13 לאוגוסט, 2022.

סבא שלי, אלווין אורנשטיין נפטר לפני קצת פחות משבוע.
לפני כשלושה שבועות חלמתי שאני מובילה אותו במסדרונות זוויתיים לדלת ברזל גדולה שנפתחת מהתקרה כלפי מעלה וממנה יוצאים לטבע מאיר פנים שבו הוא פוגש את סבתי, אישתו, ז”ל.
הוא נפטר בשיבה טובה וזה מרגיש שעם מותו כמו חוט דק ושקוף ניתק והיבשת שעוד היתה מוחזקת בנוכחותו מתחילה לנדוד, להתרחק, הוא היה אחרון בדורו במשפחה.
הוא היה מורה, ואיש מלאכה, ידע ליצור ולבנות, בקפדנות ובמקצועיות, והוא אהב לטייל ולקרוא… הוא לא היה איש רך או קל אבל הכוונות שלו היו תמיד טובות.
לא זכיתי בחיים האלו לחיות קרוב לסבים ולסבתות, אבא שלי, יליד עיראק ובן למשפחה גדולה התחתן עם אמא שלי, שהגיעה ממשפחה אשכנזית בארצות הברית ואנחנו גדלנו די רחוק גאוגרפית ומנטאלית משתי המשפחות.
בתקופות שונות בחיים הרגשתי שאני אוסף של חלקים שלא מתחברים, שהמרחקים שהרכיבו אותי היו גדולים מידי בכדי לאפשר יכולת חיבור טובה לחיים. הכמיהה לשייכות הייתה גדולה, יחד עם זאת המרחקים האלו גם אפשרו לי מרחב, כבר מגיל צעיר, לא להיות מאוד מוגדרת על ידי הגוף האנרגטי הזה, שנקרא משפחה, ולהיות יותר אני.
כשאני מתבוננת על המבנה הזה שנקרא משפחה אני מרגישה שיש לו כמה פונקציות, בממד הזה שאנחנו תופשים כחיים: משפחה היא קודם כל רשת חיים שקולטת ומחזיקה בחיים את חבריה, מעצם קיומה, וללא קשר לאופי התפקוד שלה.
עוד אני חושבת עליה כרשת של זיכרונות שמבקשים ריפוי.
אני גם מבינה היום שאיננו חייבים להמשיך את הרצף הזה ושלפעמים המרחק בא לסמן פרידה וצורך ביצירת מרחבים חדשים.
זכיתי לכמה קיצים קסומים כנערה, ועוד כמה חודשים מיוחדים אחרי הצבא, לחיות לצידם של סבי וסבתי במחוזות היפהפיים של צפון ניו יורק, מחוזות של מים ועצים ושלג, נופים שעוד יוצרים בליבי געגוע.
זכיתי להיקלט לתוך רשת חיים יפה, לתוך משפחה יפה ממנה קיבלתי מתנות רבות ערך,
זו הייתה שנה של פרידות, אני נפרדתי מאבא שלי, אמי נפרדה מאבא שלה
זמנים של שינוי, בתאים הקרובים והרחוקים
יודעת שהזמן נושא את החכמה במעשיו, מסיע אותנו בתוך ממדיו, מגלה מסודותיו, מניע אותנו להיפגש, להיפרד, להתגלות
קהלת מלווה אותי השבוע וזה הפסוק שתפש אותי הפעם
“יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם–עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ;”