פרידה מאבא

29 לינואר, 2022.

אבא שלי נפטר אתמול בלילה בין שישי לשבת, בבית החולים הצרפתי, על חומות ירושלים, העיר שאהב אהבת נפש.
רגע לאחר שסיימתי ללמד בעבדת ראיתי שהחמצתי שיחות מבית החולים, תוך זמן קצר הייתי בדרך לירושלים. דרך שאני עושה יום בשבוע כבר שנה וחצי, מאז שחלה.
אחותי ובן זוגה כבר היו שם.
חיבקנו וליטפנו אותו, ונישקנו אותו ועטפנו אותו במילים טובות. הוא לא היה לגמרי שם, נאבק על כל נשימה. בלי מכשירים, רק חוט החמצן שמלווה אותו כבר שנה.
סיפרנו סיפורים על היופי והטוב שלו. למשל, כמה היה אהוב על ידי רבים ואיך פעם בחתונה באה אליו מישהי ואמרה: “יחזקאל, מה זה, אתה כמו מזוזה, איך שכולם באים לנשק אותך”
וזה היה נכון. היה קל לאהוב אותו.
אבא שלי לא ממש פיענח את משחק החיים באופן המקובל, כמו מעין הבטחה עצומה של יופי וחכמה שלא לגמרי הבינה את חוקי המשחק. ואולי הוא הבין טוב יותר מרבים כי הוא היה תמיד באהבה. הוא היה המורה שלי לאהבה ללא תנאי כי לא משנה מה עשה או לא עשה לא יכולתי שלא מאוד לאהוב אותו.
הנוכחות שלו בכל מקום, הייתה של קבלה, של נינוחות בסיסית שהשרה, כאילו דבר לא חסר, הכל בסדר אין דבר חשוב לעשות, הכל בדיוק נכון כמו שהוא.
הוא לא דיבר הרבה, בטח לא ביוזמתו. רק אם נשאל היתה יוצאת העברית הרהוטה והאצילות המילולית. אבל הכי נעים היה שאפשר גם אם לא התראינו חודשים, פשוט לשבת כמה שעות ולשתוק כי כל מילה היא מיותרת.
בשנה וחצי האחרונות יחד עם זאת דיברנו המון, זמן המתנה של בתי חולים הזמין שיח. לפעמים דיברנו על טבע וביולוגיה, דיברנו על ירושלים, על סיפורי תנך, על ערכים וחלומות.
לפני כחודש, הוא עוד ישב זקוף במרפסת הקדמית של בית החולים ונתן לי ולעובד שם הנחיות איך לחבר את הטפטפות לגינה שהוא עשה שם. אבא שלי היה גנן ובכל מקום הוא רצה לעשות גינה. גם בבית החולים. לעשות גינה ביטא את הכישרון שלו וזיכה אותו באפשרות לתת וכעת אדניות גרניום פורחות צופות אל חומות העיר העתיקה.
אחרי שסיימתי לשתול ולחבר הכל ולהחזיר למקום מה שצריך ישבתי לידו. אבא שלי תמיד תמיד ישב זקוף. גם אחרי האירוע המוחי שלו לפני 14 שנים הוא לא איבד את הזקיפות.
שאלתי אותו: ” אבא, אם היית צריך לתת לי עצה אחת לחיים. עצה אחת שאמורה לתת מענה לכל סיטואציה שאפגוש מה הייתה העצה הזו”. הוא חשב רגע ושאל ” עצה אחת?” עניתי “כן”. הוא חשב שוב וענה: ” תהיי בן אדם טוב”. אני מרגישה שזו לא היתה רק עצה, זו היתה הצוואה והמורשת שלו.
אבא שלי היה אדם טוב. בתוך חיים מאתגרים מאוד הוא היה אדם של הערכים האנושיים הגבוהים ביותר. תמיד לראות את הטוב, אף פעם לא לדבר רעה על אדם ותמיד לחפש שלום בין אנשים. לא לריב, לעשות טוב.
מרגע שהגיע לבית החולים הצרפתי הוא לא הפסיק לתת מחמאות לכל העובדים, בעיקר עובדות… כמה הן יפות וטובות ומקסימות. אי אפשר היה לעבור ליד החדר שלו בלי שהוא ידחוף לידם תמר, או עוגייה. לפעמים היה מבקש ממני לקנות חבילות שוקולדים כדי לתת למי שמקלח אותו או עוזר לו. בחדר אוכל נתן הוראות לכולם שלא יפספסו מישהו על כיסא גלגלים שזקוק למשהו או לא יכול לדבר. אבא שלי שדיבר ערבית הרגיש שם ממש בבית והיה שם כל כך אהוב ואוהב. גם העובדים ניגשו אליו כל הזמן בחיבוק בנשיקה, באהבה.
לפני הרבה שנים באתי אליו בכעס על איזה עניין רגשי והוא אמר: “אין בוכים על חלב שנשפך” אז שאלתי אותו בצורה מתחכמת “ומה עושים עם חלב שהחמיץ” והוא ענה בלי להתבלבל “שמנת משובחת”. הוא לא היה מוכן להיתקע על דבר. למדתי ממנו הרבה ואף על פי שלא בילינו הרבה זמן חיים יומיומי משותף זה אף פעם לא הרגיש כאילו זה מה שקובע, כי זמן ומרחק רגילים פשוט לא חלו על החיבור בנינו. הרגשתי שאנחנו לא באמת צריכים את הממד הזה כדי להרגיש יחד.
בתשע השנים האחרונות הנשמה שלו תקשרה איתי בעקביות ובשנה וחצי האחרונות היה ערוץ פתוח קבוע ביננו. ליוויתי אותו כל שבוע בטיפולים, בביקורים, חלמתי אותו כל כמה שבועות והבנתי עוד על מסע הנשמה שלו. היו לי לא מעט תפקידים במסע הפיזי ומטאפיזי. היו רגעים קשים אבל זו תמיד הרגישה זכות.
אתמול בלילה אחרי שסיפרנו בנוכחותו סיפורים טובים הרגשתי צורך לשיר. התחלתי לשיר את שיר המעלות ‘אשא עיני’ ואחותי ושי הצטרפו ואז שרנו את ‘שלום עליכם מלאכי השלום’. שרנו יפה בשני קולות ועברנו עוד ועוד שירים עד שהגענו לשיר שהרגיש כמו השיר שהכי משקף אותו ואת מסע חייו: “מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע, ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב חפש שלום ורודפהו” אחרי שהגענו לשיר הזה כל שיר אחר הרגיש מיותר. ישבנו לידו, ליטפנו, נישקנו, חיבקנו ושרנו את השיר שוב ושוב, יפה יפה בכמה קולות. בשלב מסויים עשינו הפסקה ואז ביקשתי מאחותי לפתוח חלון. החדר הרגיש דחוס. היא נגשה לפתוח חלון ואני רכנתי מעליו, מלטפת ומנשקת. רגע לאחר שהיא פתחה את החלון ראיתי אותו נופח את נשמתו, הנשמה פשוט יצאה. היא כנראה פשוט הייתה צריכה שנפתח עבורה את החלון. המשכנו לחבק וללטף ולשיר עוד זמן מה לפני שקראנו לצוות.
אלו היו שעות של חסד, אבא שלי הצליח לפרוש מהעולם מבלי לאבד את הזקיפות והאצילות שלו, להעביר את החודשים האחרונים שלו במרחב של חסד אלוהי, שומר כבוד אדם. בירושלים שכל כך אהב. עטוף באהבה של האחיות שלו שלא הפסיקו להביא לו אוכל, מלווה בבת זוג שלו שתמכה אותו במסירות אינסופית. מוחזק במסירות האינסופית של אחותי המהממת שהייתה קשובה ודאגה לכל צורך שלו, לא מוותרת על רגע שבו היא יכולה להיות איתו ולטפל בו.
“כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת
לכל זמן, ועת לכל חפץ, תחת השמים
עת ללדת ועת למות”