פרידה ופתיחת דלת חדשה

9 לאוגוסט, 2023.

כשעזבתי את האוניברסיטה לפני כחמש עשרה שנים לא הבנתי מה אני עושה, ידעתי שזה הזמן, אבל לא היה לי מושג ממה באמת אני נפרדת ולאן באמת אני הולכת

ידעתי שאין מנוס, לא משנה כמה פרסים קיבלתי וכמה מוערכת הייתי שם, לא משנה ששם בניתי את מערכות היחסים המשמעותיות ביותר שהיו לי, לא משנה שהייתי חלק ממשהו שהייתי טובה בו, הגעתי לקצה ההתפתחות שלי בנתיב הזה, ההמשך שם דרש דברים שלא היתה לי להם מסוגלות

הדוקטורט שלי, שהיה על גן עדן, מתח עד הקצה את מה שהתבנית האקדמית של היום יכלה להכיל

לא ידעתי שאני יוצאת מנווה מדבר למדבר, לא ידעתי שאני עוזבת את המרחב היחיד שבו הרגשתי לרגע שייכת בו, ולו באופן חלקי, לעולם שלא אהיה בו שייכת כלל

לא ידעתי שאחליף את הבדידות והזרות החלקית בבדידות מוחלטת וזרות קיומית

מסע שיאלץ אותי להתחיל להתחבר למקומות חדשים, אחרים שלא קיימים בטווח העולם הזה אבל מוכרים לי מעומק הווייתי, ובאופן הזה גם מפיגים את הבדידות, אבל אינם תחליף לחוויה האנושית של לשבת על כוס קפה, ולשתף, וקצת לקטר וקצת לחלוק השראה

התחלתי לדבר בשפה שרק אני הבנתי, ובמשך מעל לעשר שנים דיברתי לעצמי, הקשבתי לעצמי,

את כל שנותי באוניברסיטה העברתי בתמיכה של תרופות פסיכיאטריות מרדימות שנותנים בדרך כלל לאנשים מבוגרים. זו היתה תקופה שדברים התעוררו בי אבל עוד לא היתה לי שום יכולת לעבוד איתם. וככה, עם חמש עשרה אחוז נוכחות בעשר שנים למדתי, עשיתי שלושה תארים, לימדתי וחיזקתי מיומנויות קריטיות עבור ההתפתחות שלי

השנים עברו והחלק הרדום דרש להתעורר, כהכנה להריון הורדתי את התרופות ואחרי הלידה היתה לי מספיק אדמה להתחיל לגעת באור האותנטי שביקש לנבוע מתוכי,

כשזה התחיל לקרות הרגשתי כמו אבדה שנמצאה

אמנם הייתי לבד במדבר אבל לא הייתי אבודה

זה היה מרפא, להצליח להיות אני בלי פשרות, אבל גם קשה,

אבל השנים באוניברסיטה היו חוויה כל כך מכוננת של שייכות שעד היום אני חולמת חלומות בהם אני מחפשת את המשרד שלי באוניברסיטה, מחפשת את הכיתה, ואין לי שם יותר מקום, ואני הולכת לאיבוד במסדרונות והמעליות

אני לא ידעתי כמה זה יחסר לי, אני מבינה הבוקר, שאני חייבת לקבל בעוד רמה את האבדה

אף על פי שהיו לי שם קשרים משמעותיים, ברגע שפרשתי היה קשה מאוד לשמור על קשר, ניסיתי בהתחלה קצת לשתף, אבל זה היה זר מידי לעולם הזה, כששלחתי את הספרים שלי לחברי סגל שהיו קרובים לי לא קיבלתי תגובה

אני יודעת שחלקם חשו נבגדים חלקם אולי פגועים, ורובם פשוט לא ידעו לשמוע את השפה החדשה שדיברתי, וזה הכי לגיטימי

מידי פעם עוד הייתי מנסה

בעיקר מתוך געגועים

באוניברסיטה הרגשתי קצת כמו זיקית, לא הבנתי איך חיים בעולם הזה בכלל, אבל באוניברסיטה יכולתי להסוות את זה קצת, הצלחתי לרגע לפענח נישה קטנה שבה הזרות שלי לא תהיה קיצונית.

חשבתי שאני עוזבת תחום עיסוק

אבל עזבתי חיים שלמים, החיים היחידים שהכרתי כאדם צעיר ובוגר מחוץ לבית, כל מערכות היחסים שלי היו שם

כמה געגועים חוויתי לאורך השנים

מידי פעם חולמת, מידי פעם מנסה לגשש, מחפשת חיבור, באמצעות ספר, באמצעות תקשורת קטנה, שאלה, פנייה טכנית, לא כי אני צריכה עזרה, כל מה שהייתי צריכה ניתן לי במסע שיצאתי אליו, רק מתוך איזו זיקה, לשמור על איזה קשר, לדעת שהמקום הזה עוד קיים שם

בשבועות האחרונים חלמתי כמה חלומות על האוניברסיטה

זה מדהים כמה החוויות שלנו ממשיכות להדהד גם אחרי מסעות ארוכים

אבל מהחלום ואירועי השבועות האחרונים אני מבינה שאין לי עוד יכולת נגיעה שם, שאני חייבת לקבל את האובדן הזה, ממש לקבל אותו, להפסיק לחפש את ההדהוד של העמיתים שהיו לי שם

יחד עם הפרידה הזאת מגיעות הבנות חדשות על התקופה ההיא, מפקחות, וגם צורך לפנות שאריות של עמדות פנימיות ישנות, לא דומיננטיות, קצת כמו מה שלא מצליח להיכנס ליעה אחרי שאוספים את הלכלוך שטאטאנו, ולא משנה כמה פעמים מנסים עוד ועוד לאסוף תמיד נשארת איזו שארית, אז אם באמת רוצים להקפיד מביאים סמרטוט לח

הבית שלנו עבר השבוע שיפוץ והיה המון אבק, תטאטאי ושאבתי ושטפתי את הרצפה מעל לעשרים פעמים ועדיין יש עוד שכבה דקה של אבק שיוף קירות

אבל הדלת לדרום מזרח נפתחה

כאב ופרידה בנויים מאינספור שכבות, כל פעם שנדמה שהתקלפנו מתגלה עוד שכבה

אני מרגישה שהתקופה הזו עוברת עם סמרטוט לח על שאריות העבר, שלנו, ממרקת את הפינות

לא כי העבר לא טוב, פשוט כי הוא מחליש את ההווה המתגלה

קצת כמו חולצה שהוצאנו מהארון כי היא כבר לא מתאימה אבל עוד לא מסרנו והיא מונחת על הסל כבר כמה חודשים, מחכה להימסר אבל מוחזקת על ידי היסוס, ההיסוס מחליש את הרגע

זה הזמן להרפות

זה תמיד צעד של אמון

לפתוח דלת חדשה

אף פעם לא עשיתי את זה בצורה כל כך פיזית

עד כה, כל דבר חדש כמו נולד מהישן

אבל הדלת הזו אינה המשך של העבר, היא לא נולדה מהישן, היא כבר נולדה מהחדש ולכן העבר שמתנתק כעת הוא עבר רחוק מאוד מאוד

לפני שני לילות חלמתי שאני מגיעה לקצה השורשים והשער נובע הנילוס והגיעו הפרעונים

לא תחילת הפרעונים, לא המקום שממנו מתחיל הנהר לזרום אלא מאיפה הם הגיעו לעולם

הדלת הזו

אינה דלת שנולדה מן העבר אל העתיד

היא דלת שנפתחה מההווה הלאה