על מני, משער לסדק

23 ליולי, 2023.

היום התבוננתי בשעון והשעה היתה 12:21 זה קורה לי לא מעט (לפעמים 21:12 ולפעמים ההפך) שעות קודש של מפגש בין אלוהים לבריאה

יש רגעים שבהם אתה אומר לעצמך עד כאן

לוקח לי המון זמן להגיע לרגעים האלו, אני מעדיפה להיות שער ופחות אוהבת להיות סדק

בין פגישות העבודה של בית הספר ועוד יום ארוך שלפני

יצאתי בצהרים לראות מה שלום מני, הוא לא נראה כל כך טוב היום, קו המחשבה שלו היה פחות ממוקד וקוהרנטי

בזמן שישבתי איתו ידעתי שאני צריכה לפעול בעוד רמה, ביקשתי ממנו שיסביר לי איפה הרווחה, ואיפה יושבת המועצה. הרגשתי שצריך לפתוח ערוץ תנועה (יש הרבה אנשים טובים שעוזרים לו בהרבה דרכים)

הלכתי קודם לרווחה, כשנכנסתי ישבה שם מזכירה אמרתי לה שאני לא יודעת בדיוק למי לפנות, ואז קרה משהו שממש לא ציפיתי לו, פשוט התחלתי לבכות. לא חשבתי בכלל שייש לי רגש מול הדבר,

אבל אספתי את עצמי ושאלתי של מי התפקיד להגיע ולבקר אותו, ואיך משרד כזה יכול להצדיק את קיומו בישוב כל כך קטן, אם אסיר משוחרר, בגמילה כבר כמה שנים, שובת רעב פחות מחמישים מטר מהם, ואף אחד לא הגיע, ולו רק לבטא חמלה ולשאול לשלומו. היא שלחה הודעה לאחראית שהיתה בפגישות. אמרתי לה בעדינות בלתי מתפשרת שאני מצפה שנציג רשמי של המשרד יגיע לשם עוד היום

משם התלבטתי, הקריאה היתה ללכת למועצה אבל ידעתי שאני לא אכנס פנימה והתחלתי משא ומתן פנימי תוך כדי הליכה לכיוון ההפוך. האופוזיציה והקואליציה בראש צעקו ותוך כדי הצעקות פשוט הסתובבתי והלכתי למועצה, חמישה צעדים קדימה חיכתה לי נוצת עורב שחורה. זו השנייה בשלושה ימים. (את הקודמת קיבלתי כשיצאתי ממשכן הכנסת ביום רביעי בערב), הנוצה עכשיו היתה מכוונת לבניין המועצה וידעתי שהבריאה מחזקת אותי

הגעתי לבניין. מעולם לא הייתי בו קודם, הוא קצת נסתר ונראה כמו מבצר, מעט חלונות קטנים, דלת צרה, הנחתי יד על המבנה ופשוט הודעתי לבריאה – עד כאן (את אותו דבר עשיתי גם בכנסת)

מהמועצה הלכתי למד”א בתקווה שאולי יסכימו להגיע אליו, ייקחו מדדים, אולי ישכנעו אותו לקבל אינפוזיה אבל חייבים קריאה רשמית, נשארתי בכל זאת עוד רגע כמו מתעקשת על משהו לא ברור, ואז אחד מהעובדים אמר שהוא חבר ילדות שלו והוא ילך לראות מה שלומו, בסוף המשמרת שלו, בשעה שלוש. זה מה שהייתי צריכה לשמוע אז הלכתי

אני לא עובדת סוציאלית וזה לא התפקיד שלי לפתור בעיות מהסוג הזה באופן פרטני, אבל אני מרגישה שהמפגש עם מני מעמת אותי עם ההיבט השני של הנסיעה שלי לירושלים שבוע שעבר והשהות בכנסת

מהכלל אל הפרט, ושאני צריכה לפצח פה משהו, ושאין מקום שאני אחסוך ממנו מודעות אם אני מרגישה קריאה להוציא אותה

מה שמניע אותי הוא אפילו לא הלב, הן הרגליים, אני לא אדם שאוהב לצאת החוצה, בטח לא בשיא החום, אבל הרגליים הובילו אותי על פני מלא רחובות ומקומות בירושלים ובמצפה רמון בימים האחרונים

מה מניע אותי, סמכות פנימית ואמת, ידיעה שעכשיו זה הזמן של השינוי ואור חדש צריך לפעם ואם זה אומר אחרי הרבה שנים של סבלנות ושער פתוח לרווחה להפוך להיות כמה ימים סדק

סדק בקירות של המערכות האלו, אז זה מה שיקרה (וזה בכלל לא קשור לפוליטיקה או עמדה פוליטית, זה קשור לבריונות שילטונית, לכהות חושים שילטונית ולחוסר הבנה בסיסי של המהות המקודשת והענווה להיות נבחר ציבור)

אמרתי בשידור שנתתי אתמול, שלכל אחד יש אפשרות זמינה להשתחרר מהכישוף של השלטון לכאורה,

אך במקביל יותר מידי אנרגיה זורמת לאנשי ציבור שמועלים בתפקידם, ובמקום ענווה ושירות מתנהגים כמו עריצים. הקו נמתח מידי וזה כנראה רגע לסדק במערכות ההזנה של גופים ששכחו לשם מה הם נוצרו

כבר בשנת 2013 הבנתי שאני סדק בעולם הזה אבל לא הבנתי מה המשמעות של זה

בשנה האחרונה הייתי עדה לבריונות קשה של המועצה של מצפה רמון בתושביה, מועצה שאמורה לתת שירות נלחמת בתושבים, מתעמרת בהם, מביאה את תרבות המלחמה למרחב האזרחי, לא מבינה בכלל את הזכות המקודשת של הקשבה, של כבוד אדם בסיסי או מהן זכויות יסוד של אדם, מועצה שאינה פועלת על בסיס שוויון, חמלה, שלא יודעת מה זה לעבוד ביחד עם ולא נגד מי

אז מבחינתי, היום, אחרי שנה של שער אוהב, מגיע הרגע של הסדק האוהב

אני מבינה שאולי כל זה קורה רק בראש שלי, בסופו של דבר זה הכל תפישה של אנרגיה ותפישה של עצמי

אבל עברתי כבר מספיק התנסויות חריגות בתחום התפישה ויחסי הגומלין שלה עם המציאות בשביל לדעת שזה מספיק

מני הוא לא צדיק, הוא גם לא קורבן, אבל הוא כן עדות ומראה למצב כנה של נתק בין מערכות שירות ציבוריות לציבור, ובריונות שילטונית, וכמוהו יש רבים

ולא צריך לחכות לעוד מישהו שישרוף את עצמו כי הוא מרגיש אבוד במצוקה שיש אינספור אנשים שתפקידם לסייע לו בה

בעולם שבו אין מערכות שילטון או שירות ציבורית זו אחריות של כל פרט בחברה להגיש עזרה לזולת. בעולם של מערכות ציבוריות נשחקים התושבים עד עפר בעבודה לשם מיסים שאמורים לחזור אליהם בצורה של שירות, וכשזה לא קורה זה ברור שהמערכות האלו מיותרות

קשה לי להגיע למקום הזה של עד כאן, אני מעדיפה את דרך החסד

אבל התעלות משמעה להתעלות גם מעל להעדפות

נוצת העורב מלמדת אותי שאני צריכה לתת ביטוי לחוקי הבריאה שהם מעבר לחוקים שבני אדם יושבים ומחוקקים השקם וערב, ואיבדו כל תוקף של בינה, חכמה, שיקול דעת, אהבה או חסד

לפעמים צריך לסמן מתווה חדש לאנרגיה לזרום דרכה ואת זה כל סדק יודע מלידה, ושום טיח לא יכסה