עבדת
14 נובמבר, 2021.
בסתיו 2010 ישבתי בבית על שטיח הילדות הפרסי שלי ונכנסתי למצב תודעה חלופי. צללתי אל תוך הצורות הגיאומטריות של השטיח הפרסי ונגלה לי חיזיון
ראיתי כפר. במרכז הכפר היה מבנה בעל שני אגפים. אגף אחד היה מעין בית חולים אלטרנטיבי ובאגף השני היה בית ספר.
מסביב למבנה היו בתי כפר במעגלים כמו אדוות. יחד עם החיזיון הזה הגיע מידע רב שלא אפרוט כרגע. בסוף החיזיון הגיע המיקום, שטח אדמה מאוד ספציפי מול העיר הנבטית עבדת. זה מאוד הפתיע אותי כי לא הכרתי את השטח והשאלה הראשונה שעלתה בי הייתה, “מה עם מים?” חזרתי להתבונן בשטיח. שטיחים פרסיים קלאסיים הם למעשה ייצוג של גן עדן. בדרך כלל יש להם במרכז בריכה, משני צדדיה מעין עצים ואז עוד גינות, עד לגבול התוחם אותם. כשהתבוננתי בשטיח הייתה לי ידיעה שיש בלב שטח הכפר מים, רק צריך לחשוף אותם. בסוף החיזיון הגיעה פיסת מידע נוספת, של 21/12/2012.
לא אלאה אתכם במחקר וניסיונות הגשמה הראשוניים שלי אל עבר הכפר. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת נחלתי כישלון, לפחות כך חשבתי באותה נקודה של זמן. רגע לפני המועד טמנתי באזור צרור של קריסטלים וביצי צב שלא בקעו ושחררתי.
השטח נשאר כמו הבטחה לא מוגשמת עד שבפברואר 2021 בעודי נוסעת על כביש ארבעים בדרך הביתה חלפה בתוכי מחשבה, שאם אלמד בשטח אז יהיה שם בית ספר, ואם ארפא בשטח תהיה שם מרפאה ואני לא צריכה אישורים ואני לא צריכה כסף, ואני לא צריכה כלום, רק להזמין אנשים להגיע וכך היה. הזמנתי אנשים למפגש לימוד. הגיעו כ70 מכל הארץ ובית הספר נפתח. לאחר כמה שבועות הזמנתי למפגש נוסף שבו גם פעלה קבוצה של מרפאים ונפתח מרחב הריפוי.
מאז אנחנו נפגשים פעם בחודש כמה עשרות אנשים ולב הכפר החל לפעום.
שבוע שעבר הרגשתי שהגיע הרגע להעמיק את הפעימה, אני וקבוצת תלמידים טמנו קריסטל מוטען בלב השטח ואת הקריסטל התאום שלו, המוטען באותו תדר, טמנו בחצר הקדמית של הבית שלי, שהוא גם בית הספר הנוכחי הקבוע שלנו. סביב הקריסטל בביתי פתחנו מעין שדה אנרגיה וכעת שני הקריסטלים מתקשרים וזרימה קבועה של תדר בית הספר מתקשרת בין שני המרחבים.
בנוסף עם הטמנת הקריסטל ידעתי שאחזור שבוע לאחר מכן כדי להדליק בפעם הראשונה במקום אש. הזמנתי תלמידים להצטרף אלי, והתמונות מתעדות.
ההנחיה הברורה הייתה לאש יציבה. לא גדולה, לא קטנה, יציבה. בנינו מעגל אבנים בעל שישה מוקדים, עליהם הזלפנו דבש. כולנו לקחנו דבש לעצמנו יחד עם קצת קקאו. על מעגל האבנים הונחו שני רימונים אחד לכיוון דרום והשני לצפון, אותם כיוונים שהם כיווני בית הספר שלנו במצפה רמון. אל תוך האש הוכנסו שרפים שונים.
התפקיד של הקבוצה היה לשמור על האש, לטפח, להזין אותה. ההנחיה הייתה מתיקות. הכנו תה מתוק. הבקשה הייתה לשמור על מרחב שקט, הם שרו בשקט ואחד מהם גם תופף ברכות כדי לפתוח את פעימת האש לאדמה.
רוב הזמן לא הייתי איתם, התפקיד שלי היה לייצר מעגל של עשן סביב כל שטח האדמה המיועד. עם גחל בסיר קטן, ושרפים, הקפדתי על עשן מדויק והקפתי את השטח כולו. כמעט. חשוב מאוד תמיד להשאיר פתח בין הצפון למזרח בו מצוי שער הזהב, הפתח לאינסוף להיכנס בלי שליטה שלנו, בלי כוונה, בלי ידיעה.
לאחר שסיימתי את ההקפה, זה לקח מעל לשעה וחצי, חזרתי אל הקבוצה, האש הייתה מושלמת, היא הייתה נקייה בצורה שקשה לתאר, שקופה, טהורה, יציבה, שקטה והשמים החלו לשנות את צבעם.
בזמן ההקפות שלי התלמידים יצרו מעין אמנות יפהפייה על העפר. כשחזרתי המשכתי להזין את האש בשרפים. הנחתי קריסטל שיקבל הזנה של האש הזו שאוכל להשתמש בה גם במרחב בית הספר. כדי שתהיה תקשורת בין הקיים לעתיד המתהווה.
השמש שקעה, האש הייתה על סף דעיכה וההדרכה אמרה, עכשיו תורם של המים. לאחר שהקבוצה הלכה נשארתי עוד רגע כדי לפתוח את המים במקום.
במהלך דצמבר נלך לשם שוב כדי להמשיך לפתוח את פעימת המים.
השטח מלא עצים יבשים ואני יודעת שהם ילבלבו מחדש בבוא הזמן.
אני איני אדם טקסי ודבר ממה שאני מתארת לכם אינו טקס. הופעלו שם מערכות ידע, תנועה, כמו מחשב קוסמי שמתוכנת להגיב לשפה שאני מכירה מהלב. העבודה עם העשן והאש לא הייתה של כוונה, היא הייתה של הגשמה.
במפגש האחרון בעובדת למדנו על מערכות ידע חלופיות לתנועה ויצירה בעולם, המפגשים בעובדת נקראים “ייבוא עתיד” והמהות של המקום היא הגשמת מערכות ידע מהעתיד.
מוזמנים להנות מהתמונות הנפלאות שהקבוצה צלמה.
ב10/12 ניפגש בעובדת למפגש לימוד. ואתם מוזמנים מאוד להשתתף.
