נושאי הלפיד

10 לאפריל, 2020.

האוכלוסיה המרירה אולי ביותר היום בחברה היא השמאל החילוני, ואולי לא רק בישראל. השמאל החילוני הנושא את לפיד השוויון, החירות, והצדק החברתי, נראה ככורע תחת משקלו. קבוצה זו חשה כאילו עתיד החופש, השוויון והצדק של העולם מוטלים על כתפיה, בעוד יתר החברה אוכלת מפירות המשא שהיא נושאת מבלי לחלוק בנטל המשקל. קבוצה זו סבורה שאם היא לא תאיר בפנס את ערכי השוויון, החירות והצדק כלה כל תקווה על החברה האנושית שכרגע נהנית מאורו של הלפיד רק בזכות עמידתה על משמר אורו.

לעמדה זו, של נושאי הלפיד, קוראים חשיבות עצמית והיא אכן משא כבד לשאת. שומרי הדמוקרטיה, מקריבים את חייהם למען טובת הכלל שלא נראה כמוקיר תודה על טובה זו והעלבון צורב. קבוצה זו שנאבקת על הערכים הנעלים של זכויות הפרט, חירות, שוויון וצדק מורכבת מאנשים שאיבדו את החירות שלהם, שמרגישים מנוצלים, ורוצים לשבור את הכלים אבל מצפונם והאחריות החברתית שלהם אינם מאפשרת להם. בשם טובת הכלל הם איבדו קשר עם טובתם האישית ומאחר והם איבדו אותה הם רוצים שכולם יוותרו עליה עמם. אבל משום מה הם אינם זוכים לשיתוף פעולה.

לא כל בני האדם מונעים או מקדשים את ערכי הלפיד של שוויון צדק וחירות. יש אלו שמונעים מאמונה, יש אלו שמונעים מלאומניות שמבדילה אותם מן האחר ומעניקה להם תחושת שייכות. לא את כולם מניעה רווחה כלכלית או מה שמכונה חינוך וידע (כמו מדע למשל) ויש רבים שמוכנים לוותר על שוויון חברתי או כלכלי לטובת מערכת ערכים אחרת.

החירות אינה מצויה בהכפפה של תפישת עולמי על אחר לא משנה כמה הערכים שלי נעלים בעיני עצמי. ערך מקודש משמעו התנגדות לשינוי. המחשבה שאנו צריכים לשמור על האנושות מפני פריצת הטאבו הופכת את הטאבו לשומר הגבולות שלנו. המחשבה שאנחנו צריכים להישמר מפני עצמנו בוראת את האויב שאנו לעצמנו ותחושת הפגיעות שלנו מעצבת את הסכנה מפניה אנו פוחדים.

אלפי שנים שהאנושות נאבקת בשחיתות, בפשע, במחלות, ובקדמה, אך המאבק לא הוציא את האמת לאור, לא צמצם את הפשיעה או מיגר תחלואה, או מנע מרעיונות חדשים לחולל שינוי.

לאורך ההיסטוריה התגבשה החברה האנושית בצורות שונות, לפי שבטים, קהילות, ערים, מדינות, מלכויות, ועוד… אין סיבה לחשוב שדמוקרטיה היא סוף האבולוציה של התהליך הזה או שערכים ליבראליים מסמנים את פסגתו. העולם אינו נראה כרגע בשיאו, לא מבחינה אנושית ולא מבחינה פלאנטרית.

אין ערך אחד נעלה על אחר ולזמן יש את הכוח לגלגל אותנו בין איכויות וערכים גם אם נשקיע את כל כוחנו במאבק.

חירות אינה מצב קולקטיבי. אדם שחירותו מותנית באחר אינו חופשי. אדם שסבור שהחופש שייקח עבור עצמו יפגע בחירות של האחר הוא אדם שמנוהל על ידי האגו ולא מתוך חכמת הלב.

אדם מריר שאנשים אחרים אינם עושים את מה שנראה לו כמובן מאליו עבור טובת הכלל הוא אדם שהלך לאיבוד במערכות של כוח ושליטה.

חירות אינה תלויה באחר גם אם אדם חי תחת משטר מדכא. חירות הינה מצב של עצמאות תפישתית, מצב שבו מה האחר עושה ואפילו מה הוא גורם לי לכאורה לעשות אינו מגדיר אותי. אי אפשר לשלוט באדם חופשי.

חירות אינה מתנה שאדם חופשי יכול להעניק לאדם כבול, או אדם חזק יכול לתת לחלש. כאשר הגיע זמנן של הנשים לחירות הן קמו ולקחו אותה, היא לא ניתנה להם על ידי הגברים בעלי הכוח. כאשר הגיע זמנם של השחורים לשוויון הם קמו ולקחו אותו, הוא לא ניתן להם על ידי הלבנים הנאורים מייצגי הקדמה. אפשר לתאר זאת בשפה של מאבק הנשים או השחורים על זכויותיהם, ואפשר לתאר זאת בשפה של זמן – זה היה הזמן שלהם לפרוץ את הגבולות משום שהם היו רחבים מגבולות אלו.

אדם בעל חשיבות עצמית נאבק ונלחם על עקרונותיו אבל לזמן עוצמה משל עצמו ולכל מודעות, ולכל איכות וכוח, הזמן שלהם. וכשהזמן שלהם מגיע שום מאבק לא יעצור בעדם.

כאשר אדם מבשיל לקחת את חירותו הוא יפגוש בכל המגבלות הפנימיים שמנעו ממנו עד כה לעשות כן. הוא עשוי להאשים את החברה, את הוריו, את החוקים, את המשטר, אבל אדם שבשל לקחת את חירותו לא יעצור מול אף אחד מן המחסומים המדומים הללו, הוא יחפור את מנהרת החירות שלו מילימטר אחר מילימטר בתוך עצמו, ואולי – שלא דרך מאבק, אלא דוגמא אישית – ישחרר את האנושות יחד עמו.