מעשה שהיה על כנף של עיט
17 לספטמבר, 2022.
מעשה שהיה,
ביום שלישי אחר הצהרים נפגשנו לישיבת צוות. פעם בכמה שבועות כל צוות בית הספר מתכנס: כרמל, יובל, לירון, ענבר, קרן וליה, לפגישת סנכרון, עדכון, חלימה ותעוזה… כשכולם מגיעים אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל (כי המשרד קצת צפוף). התארגנו, התיישבנו ויובל נכנס ובידו מעטפה “זה היה בתיבת דואר” הוא אמר ומסר לי.
אני לא מקבלת הרבה דואר, אז כולנו הסתכלנו על המעטפה קצת בסקרנות, אבל אז נזכרתי ואמרתי “זו בטח הכנף של העיט שאליס שלחה לי, זה הגיע ממש מהר”, הגבות של כולם קצת התרוממו…
התחלתי לפתוח את המעטפה ואכן בתוכה היה חלק מכנף של עיט
אז אמרתי:
“כן, זו כנף שחתכתי מעיט מת שמצאתי בצפון בשנת אלפים וארבע עשרה, ואז כשעברתי לירושלים וקצת שחררתי את התדר השמאני נתתי אותה לאליס לשמור, ולפני שבוע הרגשתי שאני צריכה אותה חזרה. לא ידעתי אם היא שמרה אותה אז ניסיתי את מזלי, והינה היא כאן”
מישהו אמר שזה מרגיש כמו הוגוורטס, ישבנו סביב שולחן מלבני גדול מעץ, והדואר הביא לנו כנף של עיט
זה הרגיש שכל תשובה או הסבר שאני נותנת רק מעלים עוד שאלות….
אז מעשה שהיה כך היה,
בשנת אלפיים וארבע עשרה גרתי לכמה חודשים בכליל. בוקר אחד נסעתי עם חבר לכיוון קיבוץ כברי וקלטתי בצד שמאל של הכביש (הפוך מכיוון הנסיעה) עוף דורס גדול מונח ליד מטע עצים. היכולת שלי לקלוט פרטים במרחב ולהרגיש שהם קשורים אלי באופן אישי, היא חלק מהדיאלוג שלי עם הבריאה.
הרגשתי שנועדתי לגשת אל העיט ואולי לקחת ממנו נוצות, אבל הרגשתי מאוד נבוכה לומר זאת, לא אני זו שנהגתי וזה הרגיש חושף מידי. בדרך חזרה שוב ראיתי אותו, חלפנו על פניו והרגשתי שלא לעצור זה כמו להתעלם ממתנה שהיקום שולח לי, וכמישהי בעלת שורשים שמאניים חזקים זו ממש בגידה.
אזרתי עוז וביקשתי מהחבר לחזור אחורה ולעצור רגע. יצאתי מהרכב, הציפור הייתה גדולה וכשניגשתי אליה הבנתי שאני לא יכולה בקלות להוריד ממנה נוצה או כנף. היא הייתה די פגועה (ומתה כמובן). חזרתי לרכב ולקחתי יריעת ניילון, עטפתי אותה, היא הייתה כבדה. העמסתי אותה למאחורה של הרכב. כשהגעתי הביתה הוצאתי אותה לחצר.
כשהיקום מזמן לי חיה מתה אני יודעת שהוא מסמן לי שמחזור לימוד שהחיה הזו העניקה לי הגיע לכדי סיום וכבר פגשתי לא מעט חיות מתות: נחש, דבורה, נמלה, קיפוד, שועל, או עורב, ארינמל, ציפורים קטנות וגדולות, פרפרים, עשים, לטאות, זיקית, ועוד… לא אל כולן היתה לי העצמה לגשת ולאסוף….
זה דורש הרבה עצמה לבתר גופה של חיה. זה היה כמעט בלתי נסבל, אבל הרגשתי שלא לקחת את הכנף זה כמו לבגוד במשהו.
החוויה הרגישה בסופו של דבר כמו זכות שהרווחתי בעבודה פנימית חסרת פשרות.
כאשר עזבנו את כליל הרגשתי שאני נפרדת אולי לתמיד מהתדר השמאני. ירושלים דיברה שפה אחרת ומסרתי את כל האוצרות שלי. אני נוטה לצלול לכל פרק בחיים כאילו אין לי עבר וכל עתידי צפון בו… במשך שנים התרגול שלי היה לשחרר, לא להיאחז ולנוע
בשנה האחרונה חזרתי עמוק עמוק אל התדר השמאני, אבל קצת אחרת, הוא כבר גילם בתוכו עוד הרבה מאוד רבדים ושכבות מעולמות אחרים שלמדתי, חזרתי לידע גופני של הבריאה בתוכי, של אלמנטים, של צמחים וחיות, של מרכיבי הפלנטה, של ליבת כדור הארץ, דרקונים, קריסטלים ועוד…
אני אוהבת לנוע בין הממדים, השמאני, המונותאיסטי, בין השפות של מלאכים, או ישויות מיתולוגיות, לאש ומים, וטבע, לנוע בין ארכיטיפים וחלימה בשדות של חיים להתפרקות ועצמה בשדות של מוות, להתאיין בריק, להידלק באור שמיימי, להתמקד בבהירות מנטלית ואז לצלול אל ידע מכושף שנובע מן הגוף, להקשיב לנפש, לדבר ברכות וכשצריך להוציא את החרב הלוהטת ולסמן גבול או דרך…
בעיני כל החלקים הללו מדברים אותי ואינני מקדשת אף אחד מהם על פני אחר, אני נעה בניהם כאפשרויות שכל פעם אחרת מתוכן מדויקת לרגע המתהווה ומגלה לי עוד את הבריאה, אותי… הגמישות לנוע בין החלקים מייצרת תנועה מתמדת של התרחבות והעמקה, לפעמים גם כאב ומצוקה אבל בעיקר אהבה שמחברת אותי עוד ועוד אל הבריאה, אלי…
אני זוכרת רגע ויזואלי. נובמבר אלפיים ושתים עשרה, תקופה בה הבאתי הרבה מחזורי לימוד להשלמה, עמדתי יחפה, בחצאית אינדיאנית עם התוף האינדיאני שלי על פיסת אדמת עצמה שאז הייתי מחוברת אליה בשדה צין, פונה מזרחה לכיוון חוד עקב, באוזניות מתנגן הרקוויאם של ורדי בווליום מלא. יצירה שהכרתי בעל פה מהחינוך המוסיקאלי שבחרתי לעצמי בשנות הנעורים, ואני שרה את כל המילים, מתופפת בתוף שלי ובמקביל מוסרת את עצמי לאלוהים ולאדמה שהרגשתי שמדריכה את צעדי. וחשבתי לעצמי איזה מן צירוף מוזר של עולמות, אהבתי באותו רגע את האפשרות להיות קיימת בדיוק כמו שאני.
הרגשנו מיוחדים כשהכנף, הגיעה, איזה קסם להתחיל ככה פגישת צוות, שנה חדשה, לאחר מכן כל אחד מאיתנו פתח קלף מחפיסת קלפי הארכיטיפים שלנו, רציתי רגע שנפגוש אחד את השנייה מנקודת מבט אחרת, שנבין יותר טוב איפה כל אחד מאיתנו נמצא על המסע שלו ומה יכול לתמוך בו, ואחרי זה צללנו אל העשייה,
והנה הסתיימה לה שנה של פעילות בבית הספר ועוד אחת תכף מתחילה והלוואי שכמו המעטפה הזו היא תביא פלאים והשראה ותעוזה ויצירה והגשמה של חלומות חדשים, כאלו שלא ידענו שאנחנו יודעים לחלום