מה קרה, איפה ולמי

מה קרה, איפה ולמי

על פניו שלוש שאלות טריוויאליות של התמצאות בסיסית

אבל אם ניגשים אליהן ביתר דיוק, לא בטוח שכל כך קל לענות עליהן

מה קרה ביום שבת בלילה, איפה זה קרה ולמי זה קרה

אני יכולה לספר סיפור על מה קרה בשבת בלילה, אבל מאיפה העובדות ידועות לי,

מהחדשות, מהידיעה הפנימית, וכיצד הזהות שלי והמודעות שלי בוחרת מאיפה לקחת אותן ולמה לתת תוקף

אולי יש מי שיודע, אולי הוא באמת יודע אבל אין דרך לדעת שהוא באמת יודע, וכך אנחנו מטפסים בסולם הדרגות, של מי בכיר ובאמת יודע, למי יש את נקודת המבט הבהירה שבאמת יודעת ומי נמצא עוד יותר בסוד הדברים ובאמת יודע, ובמקום להתמודד עם החוויה, במקום להתמודד עם האפשרות שאף אחד לא באמת באמת יודע, אנחנו נכנסים למחילת הארנבת, מתרחקים עוד ועוד ממה שחווינו, סקרנים, צמאים להבנה, הרגע כבר מזמן חלף ואינסוף למחילה

האם זה משנה מה קרה באופן מוחלט כעובדה, והאם אפשר בכלל לדעת באופן מוחלט מה קרה, האם שווה לחקור באופן מוחלט מה קרה או להזדהות עם מה שקרה

או שאולי

יש את מה שחוויתי בשבת בלילה וזה הדבר היחיד שאני יכלה לדעת, וכל היתר הוא תפאורה שאני בונה כדי להסביר לעצמי את החוויה שלי

כמה חשוב לי שהמציאות תיבנה באופן מדויק סביב החוויה שלי ותיתן לה הצדקה ותוקף או כמה מספיק לי פשוט לקבל את החוויה שלי בלי לבנות סביבה מציאות

להיות בה בלי להצדיק אותה או לבטל אותה

האם יש לגיטימציה לחוויה שלי גם אם המציאות לא נבנית סביבה, האם אני מוכנה לפגוש את החוויה שלי בלי מציאות וסיפור

נדמיין רגע שלא היתה לנו יכולת תפישה חיצונית, רק הדהוד של גלי אנרגיה שעוברים ומשפיעים עלינו ואנחנו מהדהדים, בלי להבין מהיכן הגיעו ולמה

הגלים הללו עוזרים לנו להכיר את עצמנו, את התגובות שלנו, את העוצמות שלנו

וכשאנחנו בונים סביבם מציאות אנחנו מתרחקים מהחוויה כמו שהיא, אל עבר הצדקה שלה, ואז מתחזקים את ההצדקה שלה שהופכת לעולם ומציאות שאנחנו אז משועבדים להם

כבר ביום שישי חשתי חוסר שקט, כאילו משהו פולש לעולמי, ולמרות שהכל היה גם ממש בסדר, משהו הרגיש לא בסדר, וזה הלך והתגבר במהלך יום שבת, זה היה מעין תדר של פחד או חרדה למרות שלא חוויתי פחד או חרדה, וזה הלך והתעצם במהלך שבת אחרי הצהרים

עבדתי עם עצמי לפגוש את זה, הפער בין הבסדר לחוויה הזאת והיכולת להיות בשניהם. כשהגיעו החדשות מבחוץ, במובן מסוים זה היה משחרר, הנה יש לי הצדקה

אבל בראשון בבוקר, שאלתי את עצמי, מה באמת קרה? האם קרה משהו? כן, קרה, פגשתי גל וזה מה שהוא הוציא ממני, חיוניות, נוכחות, תושייה, ואף על פי שלא היה צורך בכל אלו כי הגל חלף כלא היה, החיוניות התושייה הנוכחות תמכו אותי אל מול הגל

יש מי שכותבים שזה היה מופע, שזה היה מתכונן מראש, חלק כותבים שזה לא היה אמיתי, חלק כותבים שכן, ויש לי את נקודת המבט שלי או הסיפור או הידיעה של מה שאני חושבת שקורה, אבל אני מבינה אחרי שבת, שזה לא איפה שאני צריכה לשים אנרגיה

כשהייתי באוניברסיטה למדתי ספרות, עשיתי דוקטורט בלפרש נרטיבים, לראות מה באמת עומד מאחוריהם, אלו תבניות מחשבה, מה באמת עומד מאחורי התנהגות של דמות, מה מניע אותה, ומה באמת השקפת העולם של הסופר או התקופה שיוצרת נרטיב מסוג כזה או אחר

אבל היום כשאני שואלת את עצמי, לא מה קרה, אלא מה באמת קרה, אני מזהה שאין לי שום דרך לדעת, כי לדברים אין באמת מקור, ולא משנה כמה ננסה לרדת לשורש העניין לא נוכל להסביר למה השורש מתחיל בנקודת זו ולא אחרת, או אם יש נקודת התחלה אחרת לשורש שקודמת לשורש והופכת אותו לכזה

כשעליתי לשידור בשתים לפנות בוקר בשבת, עליתי לא כדי להסביר מה קורה, ולא כדי לשתף את מה שאני חושבת שקורה, אלא לחלוק את ההתמודדות שלי עם הרגע, כי מעבר למה שקורה, או מה שנדמה לנו שקורה, או מה שאנחנו סבורים שבאמת קורה, יש את מה שאני חווה, כרגע ואיך אני מתמודדת איתו

כשאנחנו נותנים שם לכל דבר זה מייצב משהו בתפישה, אבל זה לא פותר אותנו מלהתמודד עם הדבר. לנתינת שם יש גם מחיר, היא הופכת רגעים לעולמות, לסיפורים, ואלו נמשכים הרבה מעבר למה שיכול היה להיות רגע

הרבה שנים אני תוהה מה התפקיד שלי בעולם, הרבה פעמים נקרעתי בין הרצון להיות זאת שיודעת מה באמת קורה, מקריינת את זה, ויש לי גם את המסוגלות לראייה חודרת ובהירה, אז למה לא. חשבתי שזה חשוב להיות בעמדה הזאת כדי שתהיה לי הצדקה או סמכות לדבר

אני מבינה שאני נפרדת מהפיצול הזה כעת

אני פועלת של הרגע שלא חייב להיות לו המשך

עוסקת במלאכה של עיבוד חוויות מתוך קבלה ואהבה

המיומנות המתפתחת היא המסוגלות לטפל בחוויה, לא משנה מה היא ומהיכן הגיעה, במודעות, באהבה, בסבלנות

ובאמון ביכולת שלי לעבד אותה עד שהיא הופכת שוב לאור נקי

יש חוויות שאני עובדת עליהן שנים, הן חומרים יותר מורכבים לעיבוד אבל עם הזמן המיומנות שלי משתפרת ותהליך העיבוד מתקצר

במקביל למלאכה הזו אני גם לומדת לייצב את עצמי אל מול החוויות, לא להישאב אליהן, לא לברוא מהן עולם. ללמוד אותן, למפות אותן, לפעמים גם לדעת בתוכי עליהן משהו, אבל לא להיאחז בידיעה כדי שלא תקבע אותן ותייצר בי היאחזות

חוויות הן גם חומר הגלם שלי וגם חדר הכושר שלי. אין לי שליטה איזו חוויה אפגוש וזה לא התפקיד שלי לשפוט אותן

בחדר המלאכה שלי יש סוגים של חוויות, השיוך עוזר לי להבין עם אילו כלים לגשת אליהן, ויש לי הרבה כלים בחדר המלאכה

בחדר הכושר הזה יש חוויות שדורשות יותר אנרגיה מאחרות אבל כולן בסופו של דבר מחזקות אותי. הן חולפות, והאנרגיה שלי מתעצמת

אני לא יודעת למה זה באמת טוב או מה זה באמת משרת

פרשנות היא תמיד מוגבלת, וכל מה שאני אומרת מתוכה עשוי להיות נכון להיום אבל לא בהכרח מחר, כשיגיע עוד משהו לפתחי

החיים מלאים רגעים

תחנות, חוויות

לפעמים נלבש איזה תפקיד לפעמים נפשוט אותו

לפעמים נזדהה עם המציאות ולפעמים נזהה שהיא אינה אלא תפאורה

אם נישאר קרובים לחוויה נוכל להכיר אותנו ומה שמצוי בתוכנו

אם לא נתנגד למה שנפגוש נוכל לעסוק במלאכת האהבה

16 לאפריל, 2024