לחזור לגוף, לחזור הביתה

בואו נדמיין רגע מצב שבו הבוקר, כל אחד ואחת חוזרים הביתה, לגוף שלהם, מניחים רגע את חרב המחשבה, מרגיעים רגע את כד הרגשות ושואלים את הגוף, מה שלומך, מקשיבים רגע לשרירים, לעצמות, לאברים ומכוונים את הקשב לתאים. האם הם מחזיקים מתח, האם הם מרוקנים, האם הם בעודפות של אש או מים, איפה בגוף צפוף או לוחץ, איפה חלש או ריק

בואו נדמיין לרגע מצב שבו במקום לנסות לאזן את הרגשות, להרגיע את הפחדים לרוץ אחרי התשוקות, לבטא את הרעיונות, להילחם על הדעות, לעצב את העולם ולהיאבק על דמותו, נחזור רגע לתא, זה שמרכיב את הגוף שלנו, זה שזוכר את כל מה שהיה ואולי לא עבר עדכון שיכול להיות אחרת, זה שאפשר לטפח אותו באור, בצבע, באיכות של התחדשות וריפוי, ובמקום להשיג, לתקן, להצליח, להספיק, נשטוף אותו רגע מהעומס שהצטבר, נשחרר מתוכו את המתח המיותר ונאתחל אותו לכדי תפישת קיום שקרובה יותר לטוב המקורי שעוד לא הפך לרעיון או רגש

המציאות הזאת… מלכת הכיתה, זאת שמבט אחד ממנה משפיע על ההרגשה שלנו, מכווץ, מפעיל, מושך, בואו רגע נעצום עיניים ונשתחרר מהמגנטיות שלה כדי שנוכל להתרכז בעצמנו, ברשת האור שלנו, ולהזין אותה בהקשבה, במנוחה, לטפח אותה ברגישות

רטט הגוף הוא בסיס החוויה שלנו את הקיים, אפשר לנסות לתקן את הדמות בראי, לשלוח ידיים ולנסות לסדר לה את השיער ואפשר פשוט להסתרק

מושגים כמו אחריות, מעורבות, והעתיד שחייבים לסדר הם כמו לרוץ אחרי דימוי שאי אפשר לגעת בו אבל הוא משכנע ביכולת שלו להשפיע על החיים שלנו. בזמן שברגע הזה, קצת הזנה, רגישות ואהבה לגוף שלנו תהפוך את הרגע הזה לחוויה שונה, בלי הבטחה גדולה אולי לעתיד אבל עם תחושה של חיבור לדבר שאפשר לגעת בו

כמה טוב שיש לנו גוף שמאפשר לנו לגעת, ולחוות בו חוויות, כמה מפחיד לפעמים לחוות את מה שמגיע ומנחם לחשוב שאפשר לשנות את העתיד
ההסכמה להיות בגוף היא הסכמה לחוות את הקיום בקרבה, באינטימיות, בהתמסרות, כל כך קרוב עד שאפשר להרגיש ולחוש
אם זגוגיות המשקפיים שלי מטושטשות האם זה אומר שהעולם מלוכלך ושצריך לדייק אותו?