להסכים לפגוש את המודחק
8 ליוני, 2023.
אנחנו נמצאים ברגע בזמן, שבו אירועי העבר הקרוב שכללו הרבה הפחדות, אלימות רפואית, כליאה של אנשים במרחב, פירוד משפחות, בידוד קשישים, בידוד ילדים, שיווק אגרסיבי של הליכים רפואיים, אלימות משטרית, ציבורית, הדרה כלפי אנשים שלא הסכימו לרודנות הרפואית ועוד… הופכים לחומר מודחק
כמו סיוט שזוכים להתעורר ממנו בבוקר, האימה שבו חוזרת למחשכים בהתמסרות שלנו להווה
זהו מנגנון מאוד בריא, אבל גם מסוכן
אנחנו נמצאים ברגע בזמן, שאם נסכים להסתכל, ללא שיפוט או אשמה על מה שקרה לנו, כשמאוד מאוד הובהלנו ונבהלנו, זה יכול לעזור לנו לקראת ההבהלה הבאה
אנחנו נמצאים ברגע בזמן, שבו אם נהיה אמיצים מספיק, ממרחק בטוח מספיק, אבל לא רחוק מידי לחזור לחוויה ולבחון אותה, יתאפשר לנו ליצר ריפוי עבור עצמנו, ולא פחות חשוב, לאפשר לעצמנו מנעד קצת יותר רחב של תגובה חלופית לפעם הבאה שאירוע כזה יגיע לפתחנו
להקשיב היום, כשנה וחצי אחרי תום הסגרים והבידודים, למילים שקוריינו בחדשות, למראות שצולמו ברחובות, בלי לקרוס לפחד פוסט טראומטי, בלי ליפול לתחושת כיווץ אל מול מה שחווינו, ואל מול מה שאולי לקחנו בו חלק ואולי לא היינו חייבים להתמסר לו באופן כל כך מוחלט, זה לאפשר לעצמנו בפעם הבאה, כשנובהל או ניבהל, למצוא מעט יותר מנעד תגובה, מעצם זה שהעבר אינו הופך לחומר מודחק ואנחנו עובדים עם הטראומה
להדחיק, לשכוח, להזיז הצידה אירוע כזה ללא בחינה עצמית, לאחר שהוא חולף, זה מאוד אנושי אבל זה גם מתכון בדוק להיסטוריה שחוזרת על עצמה
יותר מכך, כל פרק חדש שיתפתח כאן יתבסס על החומרים המודחקים והלא מטופלים שלנו וככה הקארמה עובדת לאט ושעות נוספות. מודעות היא החירות מהקארמה, ההווה הוא השער החוצה מהעבר אם נשתמש בו ככזה, או מראה לעבר אם נשתמש בו ככזה
ללא בחינה עצמית ועבודה עם החומרים המודחקים, עכשיו כשאנחנו לא בחוויית סכנה, כשתקוריין חוויית הסכנה הבאה נהיה עוד יותר חסרי אונים מהפעם הראשונה, כי נהיה פוסט טראומתיים
זו לא חוויה נעימה לחזור לזיכרונות האלו עכשיו אבל יש לזה פוטנציאל ריפוי גדול וחשוב
וזה לא אומר שיש נקודת מבט צודקת, יכול מאוד להיות שרבים, בתוך הבחינה הזאת ירגישו שכל מה שקרה היה תקין לחלוטין ושהם פעלו בשיקול דעת ובשלמות עם עצמם. זו בחינה עצמית אישית וכל מסקנה בה היא לגיטימית וטובה ותאפשר לכל פרט בהמשך לדייק את עצמו אל מול המציאות כשם שהיא תתגלה בעתיד