16 לאוקטובר, 2023.

אחרי ההלם הראשוני מגיעים הבקרים, אחד אחרי השני שכמו מציגים את עצמם בלוח השנה
ובשעון, אבל לא מרגישים כמו התחלה של יום, רק עוד המשך של חלום שרוצים להתעורר ממנו
ואחרי שפוקחים את העיניים בלי להתעורר אין ברירה אלא לקחת נשימה ולחפש מקום בפנים
הכי קרוב שאפשר ולגור בו
מקלט לא נגוע, אולי קטן, שלוחש את המילים שנותנות כוח לקום, שנותנות תקווה, לא למחר טוב יותר, אלא לרגע של חיבור שנותן כוח לעוד רגע של חיבור, ואלו, כשהם מגיעים אחד אחרי השני משאירים אור דולק בלילה הארוך הזה
אתמול כמו נמחק כבר לפני כמה ימים ומחר מרגיש רחוק
המילים הגדולות גדולות מידי
אבל הקטנות מצליחות איכשהו לפלס דרך ללב, כמו חמצן בדם, ממשיכות להניע
לפעולות, חיבור לעשייה, לנקות, לבשל, לתמוך, להתפלל, להביא, לחבק
קרוב קרוב למה שקרוב, לא להתרחק אל מה שמחוץ להישג לב, מחוץ להישג יד, מחוץ לאלומת האור של הרגע הקטן והקרוב
הקרבה הזאת שומרת על התדר, שלא יקרוס
התדר הזה הוא ההגנה, הוא הצעד, הוא העוגן, הוא הטוב שיש לי לתת היום