להוריד את הכפפות כדי לגעת
18 למרץ, 2023
בימים האחרונים כתבתי שלושה פוסטים שעוסקים בחינוך במצפה רמון, את הפוסט הראשון שיתפתי כאן, אבל את השניים האחרים כתבתי ושיתפתי רק בקבוצה של מצפה רמון מתוך מחשבה שאולי זה יכביד עליכם, ומתוך איזה תחושה שאני רוצה מאוד לשמור על המהות של הקבוצה של בית הספר והמהות של הפוסטים שאני שמה כאדם, ללא השיוך הספציפי של נסיבות החיים שלי. גם לגבי הפוסט הראשון מאוד התלבטתי
כשאני מחליטה “להוריד את הכפפות” ולגעת במשהו ספציפי זו תמיד שאלה איך לעשות זאת ולאיזו מטרה
בבפנים שלי אני יודעת שלא משנה מה, הכל ייפתר גם בלעדי, אני לא חייבת להתערב, אני לא חייבת להשמיע את קולי,
בקיץ כשהתחיל משבר החינוך שלנו במצפה רמון ידעתי שלא משנה מה, זה לא יפגע בי או בבת שלי, שזו חציית קוים אדומים אבל גם אם אשב בבית בשקט ואשמור על האנרגיה והגבולות שלי זה יסתדר, אבל הקריאה הפנימית הייתה לסייע, לתמוך, לחזק אחרים בדרך שלהם, יש לי הרי ניסיון ויש לי אסטרטגיה ואני יודעת בפנים איך להניע את האור בעולם אז למה לא לסייע ולתמוך גם באחרים שמתערערים נוכח פריצת הגבולות שקרתה והבריונות שהופנתה כלפינו
בקיץ השמעתי את קולי ואני יודעת שתמכתי מאוד בקהילה שלי וגם בהורים רבים אחרים שמתמודדים עם אתגרים מול מערכות חינוך,
השבוע השמעתי אותו שוב,
כל יום פוסט, ישיר ברור ולא פחות מכך אוהב, מזמין לשינוי, מזמין להכלה
וראיתי איך מיום ליום ומפוסט לפוסט התיכון החברתי מקבל עוד ועוד ועוד תמיכה, וחיזוק ואהבה, ומתיכון כמעט אנונימי, שקט, צנוע, עוד ועוד אנשים מרעיפים עליהם את השבחים שהם כל כך ראויים להם וכמה כוח זה נותן לצוות וליישוב ואפילו לתלמידים שכתבו לי בתגובה לפוסטים הללו
זו דילמה בלתי נגמרת, מי אני בעולם ומה אני מניחה בו, איפה הקוים עוברים והאם יש בכלל משהו כזה שנקרא אישי
כי ככל שאני משתפת ביותר אישי ומקומי ככה אני מגלה שזה גם ממש לא אישי ומקומי
ויותר מכך בתקופה הזו של צומת בעולם בין ביטול זכויות הפרט והטמעתו לתוך מעין מערכת גלובלית למרד הפרט ולקיחת חירותו
בזמן הזה אני מבינה שעליי לקרקע עוד ועוד ועוד את המטאפיזי, האור, האהבה, עמוק עמוק לאדמה, להוריד את הכפפות
לא כדי ללכלך את הידיים אלא כדי לגעת ישירות בדברים,
אני עוד לא יודעת מה בדיוק זה אומר, אבל גם כן
וזה מפחיד אותי
זה מפחיד אותי לאבד משהו,
אבל זה לא זמן שאני יכולה לוותר בו לעצמי או לחנוק את האור שמבקש לפרוץ החוצה
אז אני משתדלת להתמסר, באמון ובסבלנות
להוריד עוד הגנות
להוריד עוד התניות, להוריד עוד מחסומים
זה הלימוד שלי מהיום הראשון שבו התחלתי לחזור הביתה ולהתקרב לעצמי
ואני מקווה שהאור הזה יביא פריצת דרך שתשנה את פני המציאות, לא פחות מכך,
שיפרוץ את גבולות התפישה שלנו את עצמנו, ויתן אומץ לעוד ועוד אנשים להתחיל ולשתף באמת ובידע שנראה כאילו אין בעולם מקום באמת לחלוק אותו, הידע השקט הזה שכל כך הרבה מאיתנו נושאים בתוכנו, מוצנע בשוליים של היום שלנו בעוד החדשות הישנות צועקות מכל מסך וראי
הידע הזה צריך להתחיל להניע את העולם, לדשן את האדמה, לפעפע בחלומות, ולהזין את הנשמה.