התנ”ך, אני והאלוהות
28 ליוני, 2023.
כשאני קוראת טקסט בתנ”ך, אני קוראת אותו באופן אישי
כשכתוב “לך לך” אני מבינה שאברהם הוא אני
כשכתוב “קומי אורי” אני מבינה שירושלים היא אני
כשמשה נשלח שוב להוריד את לוחות הברית אחרי שזרק אותם מיואש אני מרגישה שאסור לי להתייאש בפני המציאות
כשאני קוראת את הטקסטים האלו, אני לא מרגישה שהם כתובים אלי כזכר או נקבה או כיהודיה, לא מרגישה שאני אף אחד מאלו
אני מרגישה שהם כתובים אלי כזיכרון קדום מהזמן שבו הייתי אני בלי לדעת את זה
שהמצבים במקרא הם המצבים של הנפש
שהאלוהות במקרא לפעמים מתבגרת, לפעמים מאירה, וגם היא זיכרון
לפעמים נדמה אולי שיש את מה שהיה ויש את מה שיהיה
לפעמים נדמה שמה שהיה הוא מה שיהיה
התנועה גורמת לנו לחפש נקודת יחס קבועה, עוגן לחזור אליו
אבל זה לא אפשרי בזמן הזה, עוגן הספינה הורם
עץ החיים אולי נטוע באדמה אבל האדמה משנה פניה ושוריו שורשי אוויר
הספינה יצא מן הנמל ואף על פי שהים רגוע
הנפש גועשת ומנווטת אותה כבסערה
לא להיבהל מן הבהלה
לא לחפש יציבות במה שכבר חלף
למצוא אותה איפה שהיא נולדה, באלוהות שבתוכנו
זה לא הזמן לצעוד את הדרך או את האמת
זה הזמן להינשא על כפיה
כאור זך שזוכר ויודע את כל מה שקדם לסיפור שהוא מספר
ידיעה שאינה מרחיקה אותו מעצמו, ידיעה שמסנכרנת אותו עם הבריאה באופן הרמוני
כי הוא קל ונטול התנגדות
אלוהות לא ממיינת
אלוהות לא ממדרת
אלוהות מאפשרת
תנועה
קלה
אהבה
חסד
פליאה
התגלות