כשהייתי קטנה חשבתי שהגדולים יודעים יותר

19 לאוגוסט, 2022.

כשהייתי ילדה קטנה, בראשית בית הספר היסודי, הסתכלתי על תיכוניסטים והם נראו לי כל כך גדולים, הם הלכו בשבילים של היישוב בביטחון, והייתי בטוחה שהם כבר לא פוחדים מכלום ויודעים להסתדר בעולם, ואז נהייתי תיכוניסטית ובכלל לא הרגשתי יותר גדולה ממה שהייתי.

הסתכלתי אז על החיילים בצבא והם נראו לי כבר ממש גדולים, הם יודעים ליסוע ממקום למקום באוטובוס והם יודעים להיות חלק ממשהו, ואז נהייתי חיילת ועדיין הרגשתי שאני אותה ילדה קטנה.

אז הסתכלתי על המבוגרים שיודעים איך לרכוש בית ולקחת משכנתא ואיזה ביטוח צריך והם יודעים להתקשר לקופת חולים או לעורך דין והם כבר ממש מבינים את העולם ויודעים איך להיות בתוכו, אבל כשהגעתי לרגע שבו הייתי צריכה לעשות את הפעולות האלו הרגשתי כמו ילדה שצריכה לעשות פעולות של מבוגר שהוא לא אני וזה לא היה קל.

לפני מספר שבועות בקורס נשימה שהעברתי פנתה אלי משתתפת ואמרה, אבל את רגועה, לך זה יותר טבעי, מה עושה אדם כמוני שהוא סוער ונמרץ… ואני חשבתי לעצמי שאני בכלל לא מרגישה רגועה בתוכי. בחוויה שלי את עצמי אני חייה חיים מאוד סוערים וגועשים ומאתגרים שלוקחים אותי כל הזמן לקצה גבול היכולת שלי, ושיתפתי אותה בכך.

זה החזיר אותי למחשבות שהיו לי על תיכוניסטים, חיילים ומבוגרים

לפעמים אנחנו יושבים מול מורה, פקיד, רופא, או איש עסקים ואנחנו בטוחים שהם כבר מבינים, יודעים, מסתדרים, נעדרי פחד, מיושבים, פיצחו את החידה עם איזה יכולת שלא קיימת בתוכנו ואנחנו שוכחים את המכנה המשותף הבסיסי של כולנו:

כולנו בני אדם ואין לנו מושג מי אנחנו, מה זה באמת אדם, למה אנחנו פה, מה זה העולם, מהם החיים, ומה מהות הקיום שלנו

אז אנחנו ממציאים סיפורים: סיפורים מיסטיים, סיפורים דתיים, סיפורים מדעיים, סיפורים בורגניים, סיפורים חברתיים, מטלות, מחויבויות, יעדים, מטרות, סיבות, תוצאות, מבנים של התרבות, מבנים של הגשמה, אבל באמת באמת באמת אף אחד לא יודע מזה הדבר שאנחנו בתוכו ומהו הדבר שהוא אנחנו:

אז אנחנו חוקרים ומתחילים לפרק את זה לחלקים, אם בכימיה, ואם בביולוגיה, ואם בפילוסופיה, ואם במדיטצייה, והחוקרים המתחילים מוצאים מלא עובדות שבונות את עולמם והחוקרים הוותיקים מבינים שהעובדות אינן מעידות על דבר מעבר לעצמן והעולם מתחיל להתפורר יחד עם המוות הקרב.

מאחורי כל אדם שמיצק לעצמו סיפור שוכן זה שלא יודע ונותר ילד שלא מבין מה זה הדבר הזה שנקרא חיים ומיהו בתוכם, לפעמים האדם הזה שכח שהוא לא יודע ולפעמים הוא זוכר ופשוט בוחר לו איזה סיפור או משימה כי בכל זאת אנחנו כאן וצריך להעביר את הזמן, וזה מרגיש טוב לחקור, וליצור.

לפני כמה חודשים באחד הימים הכי סוערים שלי שאל אותי מוכר בחנות, את תמיד כל כך רגועה?

זה אילץ אותי להתבונן עוד קצת ולגלות בתוך עצמי, שאולי כן, במידה מסוימת, גם כשאני נסערת וסוערת, חרדה או מתרגשת, אולי זיהיתי בתיכוניסטים, ובחיילים ובמבוגרים משהו שלא קשור אליהם אלא שוכן בעצמי, איזה שקט אל מול הקיצוניות הסוערת שיכולה להתבטא בחיים.

אולי דווקא המקום הזה שמבין שאין לו מושג הוא המקום השקט בתוכי, ואולי מי שמתבונן בי ומזהה את זה בעצם מתחיל לזהות את המקום הזה בתוכו והמקום הזה קיים לא כי אין סערות, או מצוקה, או מערבולות של רגש וטלטלות, אלא לצד כל אלו,

אולי השקט שוכן במקום שאינו יודע ולא ידע, ולא במקום שמפצה ומכסה על האינו ידוע בנרטיבים, אמונות, תפקידים, מבנים וניסיון חיים.