כסף, התניות, צעדים, דרך ואופק

16 למאי, 2023.

כסף, התניות, צעדים, דרך ואופק

לפני כעשר שנים ישבתי בשדה והתבוננתי בדבורים שעפו מפרח לפרח, משהו בהתבוננות בהן העביר אותי למצב תודעה חלופי ובתוך המצב הזה הגעתי להבנה שאני רוצה להיות כמוהן, לתת את כולי למה שאני עושה ולקבל מן הבריאה את מה שאני צריכה, לתת ללא תנאי ולקבל ללא תנאי, והגעתי להבנה שאני רוצה לעשות את מה שאני עושה ולתת את מה שיש לי לתת בלי הפילטר או ההתניה של כסף

זה פתח פרק חדש בחיים שלי שנמשך כחמש שנים, שבהן הזמנתי אנשים לקבל טיפולים, הדרכות ולימוד ללא תשלום

באותה תקופה מכרתי בדיוק דירה (את הדירה רכשתי ב90%  משכנתא אבל ערך הדירות עלה ולכן כשמכרתי אותה החזרתי את המשכנתא, נותרו בידי כמה מאות אלפי שקלים, בנוסף פדיתי את כל קרנות הפנסיה מהתקופה שלי באוניברסיטה, כי לא רציתי להשתתף בתדר הזה של בתי השקעות וזה נתן לי עוד כמה עשרות אלפי שקלים) כולם חשבו שאיבדתי את זה אבל רציתי לחוות את התחושה הזו של התמסרות ללא תנאי, לא עשיתי את זה על חשבון אף אחד, רציתי לראות לאן זה יוביל, וגם, בהמשך, לראות איך היקום פותר את זה כשהכסף נגמר (זה היה אתגר מורט עצבים בשנה האחרונה שלו ולקח אותי לקצה יכולת האמונה שלי)

נכנסתי לאתגר הזה מתוך שמחה והשראה גדולה, בימי הקליניקה שלי לא פעם אמרו לי “אם זה לא היה כל כך יקר הייתי באה יותר”, לא אהבתי לקחת כסף מאנשים, לא אהבתי שכסף נמצא ביני לבין הנתינה שלי

גם לא אהבתי שיש לי רואה חשבון וניירת ומיסים, לא אהבתי את הדיווח והשליטה של מערכות שמסתכלות לתוך ההתנהלות שלי, זה שם אותי במקום חשוף, לא כי רציתי לרמות, אלא זה פשוט הרגיש פולשני ומפחיד ומאיים להסתבך עם המערכות האלו

השחרור של הכסף הביא רווחה מכל כך הרבה דברים שהרגישו לי מסוכנים ואלימים ושאני לא רוצה להיות מקושרת בהם

חשבתי שזה הולך לפתוח זרימה אינסופית של מטופלים ותלמידים ושהזרימה הזאת גם תביא בהמשך (כשהחסכונות יגמרו) סוג אחר של קיימות. זה לא היה פשוט להחזיק אמונה כזאת, לא כאמא מפרנסת יחידה, לא אל מול המשפחה שדאגה מאוד שאקרוס ואולי גם אהפוך לנטל, כמעט כולם הסתכלו על זה באימה, אני הסתכלתי על זה כחופש

וחיכיתי לאנשים שיבואו לקבל ממה שרציתי לחלוק

אבל הם לא באו, בתחילה הגיע קומץ, כזה שאפשר לספור אולי על שתי ידיים, ואחר כך בודדים, כך שגם אצבע אחת גם הספיקה

אף אחד מאלו שאמרו שאם לא היה יקר… לא הגיעו

זה הפתיע אותי

הוויתור או השחרור של הכסף השאיר אותי מבודדת יותר מתמיד, זה כאילו החריג אותי מהיכולת של אנשים לתפוש את הקיום שלי, הפכתי לגמרי אנונימית. אף אחד לא הגיב לשידורים שלי, לפוסטים שלי, להזמנות שלי, כמעט אף אחד

זה היה כאילו שהניסוי שלי קורה מחוץ לגבולות התפישה מחוץ לאפשרות לתת באדם כמוני אמון, מחוץ לטווח ההשגה, נהייתי כל כך אזוטרית עד שהייתי מחוץ לטווח התקשורת

זו היתה תקופה שבה הלכתי לבית ספר למלאכים (זה קרה בחלימה בלילה, במשך כמה שנים, עם מורים ולימוד וסטאז’ ודיברתי על כך בעבר). בבית ספר למלאכים אחד הדברים שלומדים אולי בצורה הכי עקבית הוא נתינת שירות ללא תנאי. לא משנה אם אני פוחדת, לא משנה אם אני לא מקבלת שום דבר בחזרה, לא משנה אם אף אחד לא מקשיב לי, לא משנה אם אין תלמידים, לא משנה אם נראה שזה חסר השפעה, אני נותנת שירות גם אם מישהו מדבר אלי בצורה פוגענית (לא כקורבן) אלא מתוך אמון וסבלנות ואהבה שאינה מתערבבת עם הפגיעה

הסרתי באותן שנים אינספור התניות, בלי תודה בלי הדהוד, הצעתי לימוד וטיפול והדרכה וכמה שירות נתתי, אבל לא למטופלים ולא לתלמידים, לבריאה, לשכנה הקשישה והמרירה והכועסת והבודדה שחיה מתחתי.

השנים חלפו, מפלס החסכונות ירד וגם כשכבר לא יכולתי לשלם שכירות וקצת נדדנו (אני וליה), גם אז כשהגעתי לאנשהו לימדתי ללא עלות, ואם מישהו ביקש הדרכה אישית נתתי אותה ללא עלות, ללא תנאי, לא עלה על דעתי להפסיק רק כי נגמר הכסף

והיקום פתר את זה, לא פתרון שציפיתי לו, אבל מעולם לא נשארנו בחוסר כל, וכשחזרתי לעבוד עם כסף זה לא היה כי לא היו לי אמצעי מחייה, זה היה כי הבנתי שההתניה אינה שלי והיא מעולם לא היתה שלי

צהרים אחד קרה דבר שהכאיב לי מאוד, האבא של הילדה שלי, שכבר לא הייתי נשואה לו, בא לבקר עם הבת זוג שלו (הם היו ביחד כמה שנים) ואני מאוד שמחתי לארח אותם. במהלך הביקור שכלל גם לילה ממש ניסיתי להתקרב לבת זוג שלו, שוחחנו ואני לא מצאתי שום סיבה למה לא נוכל להיות חברות, ולא הבנתי איך הקשר של העבר צריך להפריע להווה. אבל מה שהבנתי מתוך התקשורת איתה היה, שזה שלי אין קושי, לא אומר שלה אין קושי, שזה שאני ממש רוצה ופתוחה לאהוב אותה לא אומר שהיא רוצה ופתוחה לאהוב אותי, וזה שזה יכול לעבוד בחברות ובקרבה לא אומר שזה יעבוד בחברות ובקרבה. הבנתי שאני צריכה לכבד את הגבולות שלה שאינם יכולים לתפוש מצב של חברות טובה בנינו בגלל שהייתי נשואה לו. הבנתי שהגבולות האלו אינם מראה עלי, או שיקוף עלי, ממש כשם שכסף מעולם לא היה התניה שלי, וזה שאני לא רוצה לעבוד איתו כמתווך לא אומר שאנשים יכולים לתפוש אותי ולקבל ממני את מה שאני מוכנה לתת ללא תנאי, בלי תנאי, בלי כסף

אני זוכרת שכשהבנתי את זה משהו בלב נשבר, בכיתי כמה שעות

והתחלתי לעבוד שוב עם כסף. בניתי מחדש קליניקה וקורסים ואחרי כשלוש שנים בלי מטופלים ותלמידים התחלתי שוב לטפל וללמד,

בשבועות האחרונים הכסף חזר לאתגר. מאחורי הקלעים של בית ספר וצוות עובד דרושים הרבה התייחסות לכסף במערכת יחסים עם תלמידים ועם צוות. הנטייה שלי למינימליזם נאלצה לעבור שינויים כדי לאפשר פלטפורמות רחבות יותר של לימוד ובעקבות כמה תגובות מאוד אלימות שקיבלתי לגבי עלות של קורס הנשימה זה הרגיש כמו חץ פוצע ומחליש

קורס הנשימה הוא משהו שלקח לי הרבה שנים להסכים לאפשר, לא רציתי להיכנס לעולם הריטריטים (תלמידים בקשו ממני שוב ושוב וגם אנשי הצוות הציעו לא פעם ולא פעמיים) לא רציתי להיכנס לעולם הלינה וההזנה כי זה מייקר הכל, מאוד הלחיץ אותי להתחייב כספית לנותני שירות כמו מזון ואירוח בלי שיש לי גיבוי כלכלי והרשמה מראש, בנוסף, לא שמחתי מאוד למסור את הידע הכל כך אינטימי של הנשימה, שכל מילימטר בו נולד מתוך עבודת התמסרות נפשית כל כך עמוקה, ולתת לאנשים לעשות בו כבשלהם, לא רציתי לקחת על עצמי שלושה ימי הוראה רציפים של שבע שמונה שעות, לא רציתי לגלגל סכומים גדולים שמסבכים אותי עם מעמ ומס הכנסה, כל הדברים האלו מאוד כיווצו אותי, אבל הבנתי שלא לעשות את זה, זה להשאיר בתוכי את האוצר היקר ביותר שיש לי, וזה לא מי שאני

נאלצתי להתגבר על כל כך הרבה מחסומים כדי להגיע למקום שפותח את הקורס הזה, את תוכנית הלימוד הזו ונוכח התגובות האלימות הרגשתי פצועה,

אז התבוננתי היום, תקשרתי וחזרתי ליום ההוא שבו הייתי מוכנה לתת הכל ללא כל תמורה, ללא כל התניה, ההתניות, התמורה, כל אלו לא נולדו מהצורך שלי, הם קיבלו באהבה וצער את זה שזה המרחב שבו האנושות כרגע מתקשרת בו, ויום אחד אני אפרוץ את זה אבל עד אז כל מי שרואה את הכסף כמחסום או התניה או גבול זה לא כי אני שמתי אותו שם אני כבר ויתרתי עליו

להחזיק בית ספר, זה לא רק לעלות לשידור או קורס, זה צוות שמתפעל אתר, ומסייע טכנית בהרשמה, ובניהול, ועורך את התכנים והסרטונים, שמוגשים ללא עלות, זה צוות שנוסע איתי לירושלים, או מחזיק לימוד ערב שבועות באינספור מפגשים ללא עלות, שעורך איתי את זמן קסם, שמתרגם לערבית, ועד ועוד ועוד

להחזיק בית ספר זה שעות של הכנה ויצירת מרחב מתאים לקבלת הידע, זה ציוד, זו מחויבות, לא משנה מה עובר עליי להיות שם בשביל התלמידים והצוות שלי, זו משרה של שישים שעות ביום שנדחסות לתוך עשרים וארבע, והנוכחות הזו עושה אותי מאושרת, כי יש לה הדהוד, ואני יודעת שאלפים נעזרים בהוראה שלי גם בלי תשלום, הולכים לישון בלילה עם הקול שלי, חולמים חלומות מיטיבים שבהם אני תומכת,

וכדי לאפשר את כל זה יש כרגע גם דברים שצריך להפעיל בתוך המערכת של כסף, ויש גם קורסים שהם יקרים כי ההשקעה בהם עצומה, כי הערך שלהם עצום, והאנרגיה שהמשתתפים מקבלים בהם היא בלתי ניתנת למדידה וסכום הכסף, גם אם נראה גבוה לא מתקרב לתהודה של מה שקורה בהם

בהקשר זה, ואף על פי שזה פוסט קצת ארוך, אוסיף, שכל אדם שפנה לבית הספר עם קריאה גדולה ללימוד כל שהוא, יקר יותר או צנוע, קיבל מענה מכבד ואוהב ותומך שאפשר את הלימוד שהוא ביקש. ואם לא התאפשר, תמכנו בדרכים אחרות, בתהליך, בהתכוונות מתוך כבוד למקום שבו הוא נמצא והאפשרויות של בית הספר. לפעמים מלגה, לפעמים בארטר, לפעמים פריסה גדולה יותר של תשלום, לפעמים בדאנה. לא תמיד זה מתאפשר אבל גם כשלא תמיד מוצעות אלטרנטיבות, כי לפעמים יש גם איזושהי דרך לעשות עד שמשהו מתאפשר וזה בסדר לתת יד בצעדים הללו

לא כל דבר שאני רוצה אם מבחינה תודעתית או כספית, אני מסוגלת לו בכל רגע, אבל אפשר לשים כוונה, אפשר לבקש עזרה, וכשזה בכבוד, ואחריות אישית, הדרך של האהבה תמיד מתגלה, גם אם זה דורש קצת סבלנות ואמון

אני מבינה שלא כל אחד יכול לראות את עומק המחויבות, הרגישות והנתינה האינסופית שאני שמה בכל חלקיק אור שאני שמה במרחב וזה בסדר

אבל זה לא אומר שזה לא מאוד מאוד פוגע ומחליש לקבל תגובה אלימה

אני מאחלת לכולנו, שגם כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, מיד עכשיו, נדע לנשום, לדבר בכבוד, לקחת אחריות, להושיט יד לעזרה, וביחד להתחיל למצוא אלטרנטיבות לכל מחסום, כי לפעמים ממש סמוך לדלת נעולה, יש חלון פתוח, ולפעמים אם נסתכל משני עברי השער הנעול נגלה שאין אפילו גדר

בתמונה, אני, בדירה שלי בשכונה ד באר שבע, לוקחת את צעדי המודעות הראשונים שלי ביחס לכסף, כמה פחדים פגשתי בדירה הזו, וכמה סדקים נסדקו, וכמה אור הגיע, תקופה של תום, של גילוי, של מחוייבות לאחריות אישית, צעדים ראשונים בדרך לעצמאות

על הדלת המנטרה שהיתה נר לרגלי באותן שנים love gods us