6 לאוקטובר, 2023.

הידע השקט שבי לא תמיד קיבל את קדמת הבמה של חיי, הוא תמיד היה שם כמו איזה אוצר לא ידוע לי מתחת למכרה הפחם
אז הרבה שנים כריתי פחם, כל יום מספיק איכשהו כדי להאיר ולחמם את הבית של הקיום שלי
הפחם החזיק אותי בחיים, אף פעם לא במחסור
אבל תמיד בתחושת מחסור
כי החום של הפחם חימם מבחוץ, והשביע רק לרגע
תמיד הרגשתי שאני לא יודעת איך עושים את זה
את הדבר הזה שנקרא לחיות, אז חיפשתי אנשים שייקחו עלי חסות, שיעשו לי מקום
תמיד היה לזה מחיר, שבשלב מסוים לא יכולתי להמשיך לשלם
זה שידעתי כל מיני דברים בפנים, לא הרגיש לי כמו מקור פרנסה או קרקע לדרוך עליה בעולם הזה
זה היה קשור לעולם אחר, פנימי, שבו יש אמת אחרת, והוא דורש דברים אחרים
אבל היה איזה רגע שבו מצאתי את קצה החוט
ומאותו רגע בעקבות החוט הזה התחלתי לפלס דרך מהפחם אל האור
לפעמים מצאתי יהלום קטנטנן שלא ידעתי שהוא יהלום עד שניסיתי להשתמש בו
לקח לי הרבה שנים לקבל את האומץ לדבר את הידע השקט בסביבה הקרובה שלי, כי בפועל המשמעות שלו הייתה מהפכה בסדרי העולם
לא יכולתי שוב לחסות במודעות או שיטה או אמונה של מישהו אחר
מהרגע שהוא קיבל את התפקיד המוביל, תנועה חדשה פלסה את דרכה אלי
לא היה מדובר בפרנסה, או מקצוע
היה מדובר בביטוי כנה ואותנטי של מערכת האמונות הפנימית שגיליתי שיש לי
וכך התחלתי להתקיים בכבוד
המסע לא היה להקים עסק, או להפוך להיות בעלת מקצוע כזה או אחר, המסע היה לבטא את המתנות שבי בצורה הנקייה והאותנטית ביותר, ולאפשר לעולם לקיים אותי
היו שנים של יער, והיו שנים של מדבר, אינספור רגעים של קצה
שנראה היה שאין לו המשך, עד שההמשך התגלה
בית הספר, או הקורסים שאני מלמדת הם ביטוי אחד של הידע השקט, האופן שבו בחרתי לגדל את הילדה שהולדתי היה אופן נוסף, הדיאלוג שלי עם ישויות והבריאה, העבודה האלכימית עם אלמנטים ומזון, כל אלו מכבדים את מי שאני
וכשאנחנו מכבדים את מי שאנחנו ומאפשרים לעצמנו את הדיוק הזה, אנחנו הופכים להיות גם נדיבים באופן טבעי, הזרימה הפנימית הופכת לנביעה שמזינה את הבריאה, ואנחנו הופכים לשותפים להתרחבות שלנו ושלה
בית הספר שהקמנו עובד על מערכות ערכים ודיוקים שלא מאפיינים מבנים עסקיים קלאסיים, והוא הפך להיות המבנה שבאמצעותו אני בוחנת מה אפשר לעשות בעולם הזה, איך בונים מבנה, כלי של ידע, צוות, מערכות יחסים, יחסי עובדים, ושכר, לומדים ומלמדים, בדרך שמכבדת את הערכים והאמת שלי