תפריט
זיכרונות השואה שלי הגיעו בכמה ערוצים
הראשון היה חלימה. חלומות וסיוטים בשנות העשרים והשלושים לחיי, של מנוסה ומסעות אינסופיים ברגל וברכבת ובהם עשרות ילדים תלויים על זרועותיי ואני מנסה לשאת אותם למקום מבטחים
לפני מספר שנים קיבלתי בפעם הראשונה הדהוד חיצוני על החלומות הללו מאבי. הוא הגיע חיוור לפגישה ושיתף שהוא חלם בלילה סיטואציה בה זיהיתי שני אנשים שהתקרבו אלינו כחיילים נאציים שהתעללו בי בשואה, הוא הרג אותם והחלום הפך לסיוט מנוסה עד שהוא החליט להסגיר את עצמו
זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי לעצמי, אולי החלומות שלי הם באמת משהו שקרה וקשור לתקופה ההיסטורית ההיא
הערוץ השני הוא זיכרונות גופניים
הגוף שלי מתכווץ כשהוא שומע את השפה הגרמנית, רתיעה אינסטינקטיבית כמו של חיה. לא משהו קיצוני אבל נוכח ותמיד החשבתי להבניה חברתית
הפלש-בק הגופני הכי חזק היה לפני שמונה שנים
באתי לבית ספר יסודי בזמן ההפסקה, ילדים רקדו למוסיקה כשלפתע נוגן שיר בשפה הגרמנית, שמסתבר שהיה להיט וכנראה שיש לו גם ריקוד ספציפי מותאם שכולם יודעים אותו. במהלך הפזמון יש קטע שבו כולם פתאום סופרים בקול רם בשפה הגרמנית, גם הזמר וגם הילדים
קפאתי, הרגשתי שאני נהיית אפורה, הייתי במעין הלם
הייתי כל כך לא מוכנה לזה, שגם לא באמת ידעתי לספר לעצמי מה קרה. מבחוץ לא הראיתי דבר, וגם בשנים שלאחר מכן לא הרשתי לעצמי להתעכב, אלא שבשנים האחרונות הבית שלי נמצא ממש ליד בית ספר והשיר הזה הוא להיט חוזר בהפסקות הפעילות וכל פעם שהוא מנוגן, הוא מחזיר אותי למחנות הריכוז
משהו במספרים ובספירה חורג מהתגובה האולי מובנית שעברתי ביחס לשפה הזאת
אף פעם לא הצלחתי לראות סרטי שואה או לקרוא ספרי שואה. הגוף שלי נכנס לסטרס רק מהמחשבה על זה. כשחברה סיפרה לי שהיערות של פולין מדהימים כל מה שראיתי היה קברי אחים
אין בי שיפוט, לא כלפי הגרמנית, הגרמנים או גרמניה, ולא כלפי מי שרוקדים או מטיילים. אני לא נאחזת באירוע שמכונה שואה כמשהו שהוא רק של יהודים או שצריך על הבסיס שלו להצדיק או להסביר, ובטח לא להשתמש בו למטרות רווח או ביסוס העתיד. זה פשוט רפלקס שמזכיר לי שזה כנראה לא כל כך מזמן, ואפילו שיש איזו תקופת חיים שמפרידה אותי מזה, הגוף זוכר
בני אדם עושים דברים איומים אחד לשני, ולפעמים הם כל כך איומים שאנחנו מזדעזעים לרגע
המעגל של הקורבן והמקרבן, הפוגע והנפגע הוא אינסופי וכולנו זוכים לפגוש את כל המצבים במחזוריות הזו, עד לרגע שאנחנו מוכנים להמשיך הלאה
בלי צדק, ובלי שיפוט, בלי להשיג מזה משהו, ובלי לראות את זה נפסק בעולם שאנחנו משאירים מאחור
ללכת הלאה זה לא אומר שאין עוד זיכרונות או פצעים, זה לא אומר שהשלמנו את המעגל
זה אומר לוותר על הסוף, שבו הכול בסדר וכל דבר יושב במקומו הנכון
זה להבין שזה לא נגמר, לא הזיכרונות, ולא הכאב, אבל לא לאפשר להם להצדיק את כיוון התנועה שלנו, אלא להמשיך אל מעבר לכיוונים הללו
קשה לחיות בשלום עם ההווה כשיש לנו מלחמה עם העבר
כשאנחנו לא מצליחים לקבל את מה שקרה לנו ללא שיפוט, כחוויה מעצבת קשה ככל שתהיה. לפעמים אנו נזקקים לכמה גלגולים ולמרחק הזמן להצליח לעשות את השלום הזה, ולפעמים הגלגולים פשוט ממשיכים לגלגל את הפצע, אנחנו הופכים להיות הצד השני של המטבע
שלום עם העבר לא אומר אישור שמה שקרה היה בסדר, הוא פשוט פתח שמאפשר לעתיד להפוך למשהו לא ממוחזר
זה לא אומר שהגוף או הנפש לא יגיבו מתוך הזיכרון, אבל זה אומר שיש שם הכוונה, שמחבקת את הפצוע אבל לא נותנת לו להפוך למנהיג
אנחנו חיים בחברה של מנהיגים פצועים, אנשים מלאי חוויות נעדרות שלום עם העבר שלהם
כאב
איכות כל כך מכוננת ביצירת תעלות הזרימה של אנרגיה
המסר שמגיע אליי בימים האחרונים הוא להסתכל על חוויות העבר שלי בעיניים טובות וללא שיפוט. עם המסר מגיעה עוד בחינה עצמית ואני רואה איפה השיפוט עוד יוצר מעין שכבה דקה ואפורה ערפילית שמשאירה בחיי שאריות של אלימות
אלימות היא תמיד אלימות עצמית
להסתכל בעיניים טובות, עם מידת המרחק המתאימה מהזיכרון
לא לשפוט את החוויות הקשות שעברתי
לשחרר את המנהיג הפצוע להחלים
להעביר את סמכות ההובלה לחלקים הלא פגועים בתוכי
לשחרר את האויב הכלוא בסכסוך שיש לי עם קיומי
ולהתחיל ליילד שלום לעולמי
5 למאי, 2024
הצטרפו לערוצים נוספים שלנו בדוא”ל וקבלו עדכונים
על המפגשים הקרובים ותכנים נוספים
© כל הזכויות שמורות לבית הספר ללימודים אזוטריים
לקריאת תקנון האתר | הצהרת נגישות
© כל הזכויות שמורות לבית הספר ללימודים אזוטריים
לקריאת תקנון האתר | הצהרת נגישות
הצטרפו לערוצים נוספים שלנו בדוא”ל וקבלו עדכונים
על המפגשים הקרובים ותכנים נוספים
חיפוש בכל תכני האתר – קורסים, שיעורים פתוחים, פוסטים, עמודים
