התנינים, הזמן והעלטה

29 לנובמבר, 2022.

בימים האחרונים, לקראת סדנת התקשור הקרובה, סיפרתי כמה סיפורי תקשור מהתקופה הראשונה של המודעות, סיפורים שבהם התקשור היה הדרכה פנימית מאוד קרובה למציאות החיים האנושית שלי

בשנים 2014-2016 התחלתי מהלך שהרחיק אותי מאוד מהמציאות הזאת, התקבלתי אז לבית ספר של מלאכים, בית ספר שהלכתי אליו במשך כארבע שנים, בלילה, בחלימה. היו לי בו מורים ומקצועות לימוד ואמנם נשארתי אדם בחיים, אבל החיבור למציאות כבר לא היה כמו פעם

בתקופה זו ליה הייתה בחינוך ביתי כך שחיינו בתוך בועה פרטית, ואני כתבתי כ 3000 עמודים של חלימה. כל הקיום שלנו היה במצב של חלימה, מעין רשת אור שמחברת בין העולם הזה לעולם אחר, רשת גמישה שמעצבת מחדש את הזהות, את התפישה, את הקיום

הידע בעמודים אלו אינו תקשור במובן שבו לא תקשרתי עם ישות ספציפית שהדריכה אותי, אבל מצב התפישה שלי היה חלופי ואפשר לי באופן שוטף ורציף לתפוש סוג אחר של מחשבות. אלו היו מהשנתיים המיוחדות ביותר בחיי והרבה מהידע שאני מעבירה עד היום מבוסס על החלימה הזאת שאז תפשתי אבל עוד לא ידעתי לקרקע

הקטע הבא לקוח מתוך יומן שנקרא “בעלטה”

את 16 הספרים/יומנים שכתבתי באותה תקופה עוד לא עיבדתי ולא פרסמתי

“התנינים שומרי הזמן, והזמן הוא תפישה
דבר אינו מקרי, דבר אינו בעל משמעות. זו האמת. הכל בדיוק איפה שהוא צריך להיות ולדבר מכל זה אין משמעות. משמעות היא המחשבה שאנחנו נוכל לפענח מדוע דבר נמצא במקום זה או אחר. משמעות כבולה למחשבה והמחשבה כבולה לאגו ולצורך לשלוט ולהבין והאמת גדולה מאלו
אני חייבת לעבור לזמן הגדול ולשחרר את ניסיונות השליטה שלי על הזמן ולהחליף אותם בתפישה. לאפשר לעצמי לתפוש את הדבר המדויק בכל רגע של הווה, שהוא למעשה המצב היחיד שנמצא מחוץ לזמן. אם אני מרוכזת בתפישה של מה שהווה מציג בפני בלי שיעבוד לעבר, או מבט לעתיד, אני חופשיה מהזמן הלינארי ומהזמן המעגלי

הסיפור הוא מה שאנחנו ממלאים בו את הרווח בין הדברים, הוא החוט שבאמצעותו אנחנו קושרים בין דבר ודבר באופן שנוכל לתפוש אותו עם ההיגיון. הסיפור הוא מה שקורה ברווח שבנינו לבין הדבר וברווח הזה של הסיפור אנחנו מתקיימים ואלו גבולות העולם שלנו.
לספר את האמת בלי סיפור, בלי הצדקות, בלי הגיון ואפילו בלי להבין, הוא לשחרר את האמת אל הזמן הגדול ולנוע באופן חדש. זו למעשה אינה תנועה זהו הסדק שהאמת יכולה לעבור דרכו חופשיה מנטל הלוגיקה. האמת שעוברת דרך הסדק בלי סיפור אינה בונה עולם היא רק מתארת את הבריאה

אלוהים שם את התנינים הגדולים כשומרי הסף והם גדולים והם שוכבים להם בין החול לים והיציאה מהפלנטה הזו אינה דרך האדמה או דרך הים, היא דרך גוף התנינים הגדולים שמאגדים יחד את היבשה והים. במסדרונות העצומים הללו של התנינים אפשר לעבור מכל מה שיש לכל מה שלא ידוע, אך ורק אם נצליח לרוקן את העיניים שלנו מכל השתקפות, זה הרגע שבו התנין או טורף אותך או נותן לך לעבור. הוא נתן לי לעבור

בעלטה אתה לומד שיש זמן קטן וזמן גדול והמעבר מהזמן הקטן לזמן הגדול עובר דרך התנין. הזמן הקטן הוא הזמן הליניארי והמעגלי שהם למעשה אותו סוג של זמן כי הם מבוססים על הזיכרון הפלנטרי. הזמן הגדול אינו זמן, הוא אינו עובר מנקודה לנקודה ואין לו סימני דרך כעונות השנה או התקופה הניאנדרטלית

הזמן הגדול הוא התפישה של ההווה וכל רגע בהווה כאילו הוא הזמן כולו ואינו קשור למה שקרה או יקרה. הזמן הגדול אינו של דקות או שניות או שנים הוא זמן של רגעים והרגע הוא דבר בלתי מדיד. לא ניתן למדוד את הזמן הגדול ולא ניתן לתקוע בו יתדות שיעזרו לנו להתמצא בתוכו כעונות השנה או תאריכים משום שהזמן הגדול מתקיים בעלטה שמעבר לסיפור הבריאה המוכר כאשר ניכנס בשער של התנינים”

מתוך בעלטה עמ 108-119.