כשאני מסתכלת על המציאות עולה לי דימוי של מכונת כביסה מלאה בגדים אותם היא מכבסת. מתמלאת במים ומתחילה לסובב אותם, ואז לסחוט ואז עוד לסובב ואז עוד לסחוט, ואז שוב מתמלאת במים, מידי פעם משחררת סבון לתוך המים שמוציא עוד חלקיקים מתוך הבגדים וכל פעם שנדמה שזה נגמר, מגיע עוד סיבוב
האם אני הבגד, שכל פעם מוצף במים וסבון משופשף ונסחט, משתדלת להיות נקייה
אולי אני מכונת הכביסה שמניעה את כל מה שבמציאות עם מים וסבון, מנסה לנקות אותה
כשאני הבגד או המכונה אין לי פנאי לשום דבר אחר, אפשר לכבס או להתכבס בלי סוף
אפשר להסיר עוד ועוד ועוד עד שלא נשאר דבר, זה מושך ואפילו ממכר
האתגר אינו לנקות את עצמי או את המציאות כדי שאוכל לפעול או לחיות
אלא לפעול למרות שהיא ואני קיימות
עם כל מה שמתלווה לקיום
ההתכוונות לניקיון, לטוהר, לשיפור, לפנות מן המציאות או מעצמי את כל מה שמפריע היא למעשה התכוונות לזיכוך ומוות
מוות כל מה שאינו ראוי
ההתכוונות הזו היא נר לרגלי, אבל גם את החיים צריך לקבל, כמו בגד שלעולם לא יהיה מושלם אבל יש לו זכות קיום, כמו שהוא, אפילו עם כתמים ולכלוך לכאורה
לא לחכות שהמכונה תסיים לנקות את הכל כדי שאפשר יהיה לחיות כמו שצריך, לחיות כמו שצריך במובן הזה, זה למות
להסכים לחיות לא כמו שצריך, כמו שאפשר, עכשיו, היום
להיגמל מן הסיבוב האינסופי של המכונה כמו מסך טלוויזיה שמבטיח שתכף יגיע פתרון ואז סוף סוף נוכל ללבוש את הבגדים הנקיים שהחיים יכולים להציע
הסיבוב הזה הוא אינסופי ובזמן שנחכה לחיים שיסתדרו, הזמן מת בהתבוננות המהופנטת שלנו במכונה
זה לא נגמר, הסוף לא יגיע, התנאים לא יבשילו להיות ראויים יותר מהרגע הזה עכשיו לחיות למרות המקסמה שבמוות
להסתכל במכונה לא יעצור את המוות לא יעכב אותו מלבוא ולא יאיץ בו
זה לא הפחד של המוות שעוצר את מימושם של החיים, זו המקסמה שלו, ההיפנוט המושך והמאיים שעוצר את הזמן, עוצר את המודעות
לחיות
למרות ואף על פי
זו העצמה שמעניק לנו המוות על ידי מימוש החיים לצידו
9 למאי, 2024