החלילן מהמלין, שחרור הילדים מן המנהרות וסחר בילדים
5 לספטמבר, 2020
החלילן מהמלין, שחרור הילדים מן המנהרות וסחר בילדים
כשכתבתי את הפוסט אתמול לא חשבתי שהוא יעורר כל כך הרבה עניין וגם קצת סערה. כתבתי אותו כפוסט מהודק ולא אישי ונשאלתי בעקבותיו כמה שאלות שאנסה להשיב עליהן כעת. אני פחות אוהבת לשתף את האישי אבל נושא זה חשוב לי ואני מקווה שזה יביא בהירות לנושא כאוב וטראומטי בנפש הקולקטיבית שממשיכה להזין את העולם במציאות לפעמים קשה מנשוא.
בשנים 2014-2016 גרתי בירושלים, ברחוב בלפור חמש, בתוך המתחם הסגור שצמוד לבית ראש הממשלה. שיתפתי אתכם קצת בעבודה שעשיתי שם בשני סרטונים (מכתב אהבה לראש הממשלה וכתב אישום, קישור בסוף הפוסט).
בסתיו של 2015 עברה לגור על סף השער, האישה הכי אמיצה, אמיתית, ומדהימה שהייתה לי הזכות להכיר. שותפה אמיתית לדרך של אמת נעדרת פשרות. Daniela Herszage Gross. דניאלה עברה לרחוב למחות ולדרוש שבנה דייגו שנלקח ממנה במרמה על ידי משרד הרווחה יוחזר אליה.
דייגו נלקח מדניאלה באמצעות דוח כוזב שכתב פסיכיאטר שלא הכיר אותה. ברשותה של דניאלה הייתה הקלטה שברוב אומץ הקליטה בהיכנסה למשרדו של אותו פסיכיאטר. באותו מפגש היא שאלה אותו אם הוא מכיר אותה, הוא אמר שהוא אינו מכיר אותה, ושכתב את הדוח עליה כאם לא כשירה בלי שפגש בה מעולם.
דניאלה לא נלחמה ונלחמת עדיין, רק על דייגו היא נלחמת כנגד מה שהיא קוראת לו סחר מאורגן בילדים, שנעשה בחסות החוק ועל ידי ארגונים ממסדיים. לא ראיתי אז או היום את הקהילה הרוחנית מתגייסת לקרוא לה עובדת אור.
באותה שנה ליוויתי את דניאלה באופן יומיומי, עם ארוחה חמה ותמיכה נפשית ורוחנית. לאחר כמה שבועות הצטרף למחאה אריק, שהפך לבן זוגה ולאחר כמה חודשים הם נישאו ברחוב, ולאחר כמה חודשים הביאו לעולם תאומים. בחום של הקיץ ובקור של החורף והגשם של ירושלים, הם גרו באוהל המחאה מול השער של בלפור 7 במשך כמעט שנה.
באותה שנה חקרתי את נושא הסחר וההיעלמות של ילדים, שהיה למעשה המשך של מחקר רב שנים.
מגיל צעיר הרגשתי שליחות לשמור על הילדים בעולם ורציתי לאמץ את כל הילדים חסרי הבית. מגיל צעיר היו לי סיוטי לילה בהם נשאתי ילדים רבים על הידיים במה שנראה כמו מסע אינסופי של ייסורים. לפעמים ברכבת, ולפעמים ברגל. במסעות האלו הייתי על סף קריסה כי היו כל כך הרבה ילדים והידיים שלי היו חלשות מלשאת אותם. לפעמים נשברתי ובכיתי לאלוהים כי לא הבנתי איך הוא נותן לזה לקרות ולמה הוא לא עוזר לי.
בחלומות אחרים מצאתי את עצמי בכפרים פסטורליים שבמרכזם מדשאה וחבורה גדולה של ילדים מחכה שאקח אותם למשפחה שיועדה להם.
ב 4/5/2006 חלמתי חלום מטלטל. בחלום שיחקתי עם ילדה צעירה בגבעות בית שמש. רצנו בגבעות וצחקנו עד רדת הערב ואז ליוויתי אותה לבית מואר עם שער ברזל. ישויות אור פתחו את הדלת וידעתי שאין לי רשות לחצות איתה את השער ושתפקידי הסתיים. באותו בוקר הודיעו בחדשות על ליפז כימי בת השמונה שנרצחה באותו לילה בשוק של בית שמש. גל של בכי עמוק וצמרמורות שטף אותי, והוא שוטף אותי עד היום כשאני נזכרת באותו לילה ובאותו חלום. היה לי ברור שברצח אכזרי כזה נשמה צריכה ליווי כדי לא לטעות וללכת לאיבוד, ואני הייתי שם בשבילה.
יש משהו בילד שנילקח מהוריו, או עובר התעללות שפורט על המקום הפגיע ביותר, מבהיל וכואב שיכול להיות. מפגיש אותנו עם התחושה של חוסר אונים וזוועה. אני זוכרת את החרדה הזאת נולדת בתוכי כמה שבועות אחרי שנכנסתי להריון. כל חוויות הפגיעות שלי התגמדו נוכח החוויה החדשה הזאת להיות אמא.
כשהתחלתי את מסע המודעות שלי הבנתי שחלק מן החלומות הללו היו טראומה מגלגולים קודמים. נזכרתי בשביל הדמעות: מסע אכזרי שעברו ילידים מאמריקה הצפונית למקסיקו שגורשו מאחר ולא הסכימו לוותר על אמונותיהם. המסע נקרא שביל הדמעות, על אובדן הבית ואובדן מאות אלפי ילדים שלא שרדו את המסע, ואני חלמתי שוב ושוב שהם נופלים לי מן הידיים. את הילדים שנדחסים לקרונות רכבת ונופלים לי מהידיים לא היה קשה לאתר בזיכרונות הטראומטיים הקולקטיביים של הפלנטה. הבנתי גם שאולי יש לי תפקיד בלעזור לנשמות למצוא את הבית שלהן.
לקח לי עוד כמה שנים להבין שהילדים הללו שחשבתי שתפקידי להציל הם לא בהכרח ילדים בגיל, אלא ילדים של הפלנטה. שהילדים הללו הם למעשה עמדה נפשית שצריך לעזור לה להתפתח לעצמאות ולחירות, ואולי הקריאה הזו לשחרור מתעוררת כעת. אולי רבים מן האנשים כאן בעולם הם בעצם ילדים קצת אבודים.
איני סבורה עוד שאני צריכה להציל, מאחר ואיני מרגישה עוד גיבורה מול כוחות הרשע. אני מרגישה שבהרבה אהבה אני יכולה לתמוך באנשים להתחזק ולזכור מי הם, ועל ידי כך לעזור להם לשהתחרר ממנהרות השכחה והשעבוד שלפעמים אנו נעים בהן כמבוך נעדר תקווה ומוצא.
הילד הוא מטאפורה למקום בתוך כל אחד מאיתנו שרוצה חמלה אבל באותה מידה חשוף לאלימות. דיברתי על כך בהרחבה בשידור מלפני שבוע.
בעבודת הדוקטורט שלי שעסקה בגן עדן, הקדשתי פרק למיתוס החלילן מהמלין. החלילן מגיע לעיר נגועה בעכברים ומנקה אותה בחליל הקסם שלו. התושבים מסרבים לשלם את שכרו אז הוא מכשף את הילדים בנגינתו ומוביל אותם למנהרה בתוך הר וסוגר את הפתח, משאיר את ההורים שבורים באבדון.
ישנה אפשרות שהמיתוס החדש שצף כעת על שחרור ילדים ממנהרות הוא מעין תיקון ארכיטיפי לחוויה נפשית קולקטיבית ומסמן שינוי בעולם.
גם לאלו שהתקוממו בפוסט הקודם שלי אני רוצה להבהיר: איני מבטלת דבר ממה שקורה או מסופר. לי אין ידע על מנהרות או עובדי אור ולא אני שאפסול משהו שאיני יודעת אותו. אני כן מנסה לבחון מאיפה הנרטיב נובע ולמה בתוכנו הוא מתחבר. האופן בו אני ניגשת לדברים הוא לראות את האמת שבהם ויש אמת בצורך הנפשי הקולקטיבי בעולם לראות את הילדים מוגנים. כי הילדים הם גם מטפורה לכולנו – ילדי פלנטת ארץ.
באותה שנה בירושלים חקרתי את נושא הסחר בילדים. זה היה מטלטל. הסחר הזה נעשה בחסות ארגונים גדולים במדינות הנאורות ביותר לכאורה. עד שנות השבעים המאוחרות ילדי אומנה שנלקחו מהוריהם באנגליה נשלחו בספינות לחוות עבודה באוסטרליה. לכאורה מעין פנימיות ובתי ספר, אבל בפועל חוות עבודה של ניצול, עוני, אלימות, ואונס. אלפי ילדים מאנגליה נשלחו במאה העשרים למושבות הללו באוסטרליה. מי שחשף את זה הייתה עובדת סוציאלית שלא עצרה בשום איום ובשום מחסום ויצרה סרט תיעודי. חפשו אותו.
נערות קתוליות באירלנד שנכנסו להריון בלי נישואים הובלו לכנסייה שם הן קיבלו טיפול וחתמו ללא ידיעתן על תופס שמוותר לאחר הלידה על ילדיהן שנמכרו למרבה במחיר לאימוץ באמריקה. הכנסייה קיבלה את הכסף ועוד דרשה מהן להישאר כשנה לאחר הלידה ולעבוד בעבודות קשות ביותר כדי לשלם על החסות שקיבלו בעת הריונן. וגם על כך נעשו סרטים.
במדינות מסוימות באפריקה בהן מתנהלות מלחמות בין עמים, נערכות פשיטות אלימות על כפרים, בהם רוצחים את ההורים לנגד עיניהם של הילדים ואז לוקחים את הילדים ומאמנים אותם כחיילים.
בישראל מתקיימת תעשייה של פנימיות ובתי אומנה שמרוויחים כסף על כל ילד שהם מקבלים. בשונה ממדינות רבות בעולם שמקצות תקציבים לחיזוק התא המשפחתי בקהילה בישראל רוב התקציבים מופנים להוצאת ילדים ממשפחותיהם. הקהילה הפגיעה ביותר היא של אימהות חד הוריות שנמצאות במצב כלכלי קשה. רובן רוצות מאוד לגדל את ילדיהן, ובמקום לקבל עזרה כלכלית הילד מוצא לפעמים בכוח מן הבית ואלפי שקלים ניתנים למוסד במקום לתמוך באם שאוהבת אותו. במוסדות אלו ילדים רבים חווים אלימות פיזית ומינית, אך מאחר והם נמצאים בחסות החוק קשה מאוד לחשוף את שנעשה שם. לפני כארבע שנים נעשה תחקיר ששודר כאן בישראל על מוסדות אלו.
ויש כמובן את פרשת ילדי תימן ולא מעט אנשים שפגשתי באופן אישי, כולל במשפחתי שסיפרו כיצד בעת שהותם במעברה הגיעו נציגים של משרד הרווחה עם אישה עשירה ורצו פשוט לקחת ילד. סבתא שלי לא אפשרה את זה.
יש בעולם סחר בילדים, הרבה פעמים תחת רשויות הרווחה, כפי שהיה באנגליה ששלחה אותם לאוסטרליה, או הכנסייה. חטיפת ילדים כפרטים וכשיטה היא טראומה עתיקה שממשיכה לבטא את עצמה במציאות.
הילדים הללו אינם יושבים במנהרות תת קרקעיות, הם פשוט נעלמים מעיני הציבור לתוך מוסדות או אימוצים או מפעלים ומכרות. אם קיים ארגון נסתר שבא לגאול את הילדים הללו אולי כדאי לחפש אותם על פני השטח ולא רק מתחת לאדמה.
דניאלה במשך שנים נלחמת בשחיטות המשפטית והסוציאלית. לבד, בלי ארגון, באומץ, עם הקלטות, מכתבים, בכי ועוצמה. את דייגו היא עוד לא קיבלה בחזרה. באותה שנה כתבתי מכתבים לאינספור חברי כנסת, שדרני רדיו, אבל אף אחד לא רצה לגעת בזה.
איני באה לבטל את עבודת הקודש שעובדי רווחה עושים. העולם מורכב והמציאות מורכבת. רבים מעובדי הרווחה עושים עבודה סיזיפית במשאבים מצומצמים עם אוכלוסיות מאתגרות ביותר. יכול להיות שהקושי הוא שעבודתם הפכה לבירוקרטית והלב חסר.
הלב לא חסר רק בבירוקרטיה. הלב חסר אצל רבים מאיתנו שהתייאשו מהעולם ונכנסו למצב של הישרדות. במצב של הישרדות ארכיטיפ כמו שחרור ילדים ממנהרות שיעבוד על ידי מלאכי אור נותן תקווה.
סיפור החלילן מהמלין, כפי שלמדתי ממחקר הדוקטורט שלי מבוסס על אירועים היסטוריים. העכברים הגיעו מספינות והביאו מגיפות וצעירים רבים נאלצו לעזוב למקומות ישוב מרחוקים ולהתחיל לחיים חדשים הרחק מכפר הולדתם ומעולם לא חזרו לראות את הוריהם. אני בטוחה שגם סיפור מנהרות הילדים ומשחררריהם מחובר לאיזו אמת שמבקשת להתגלות.
יחד עם , וזה אולי הדבר החשוב ביותר, זה לא משחרר את רוב הילדים שמשועבדים בחברה שלנו בחסות החוקים והמיסים שלנו. זה לא משחרר את הילדים במפעלים ומכרות שאנחנו אחר כך נהנים מעמל כפיהם בחמישים אחוז הנחה בקניון. העבדות והשעבוד, הפדופיליה לא מתרחשים במנהרות אפלות מתחת להר; הם קורים בתוכנו, בסוג החברה שבנינו, באתרי האינטרנט, ואפילו בפרסומות שמשווקות בגדי ילדים באמצעות מיניות.
יש משפט של אמא תרזה שהוא נר לרגליי: “אם אינך יכול להאכיל את כל הרעבים בעולם תאכיל אדם אחד”. דייגו עוד לא הוחזר לדניאלה. את רוב הימים של המחאה שלה היא העבירה לבד ברחוב עם מעט מאוד עזרה. אני לא חלק מארגון מלאכי אור. אני בן אדם, די חרד, ודי מוגבל, ולפגוש את דניאלה ולעזור לה דרש ממני את כל האומץ שלי, לפגוש את הטראומה הזו ולהתקרב אליה, להיכנס לחושך הזה, להכיר אותו ולעשות את ההכי טוב שלי.
לפעמים מול תופעה גדולה אנחנו מרגישים קטנים וחלשים אז אנחנו בוראים את הגואלים הכול יכולים ומשאירים את עצמנו מחוץ למה שהופך להיות מיתוס, כי החיים כואבים מידי לגעת בהם.
אני לא ראיתי את הקהילה הרוחנית מניחה זרי דפנה לרגלי העובדת הסוציאלית האמיצה שחשפה את סחר הילדים של אנגליה לאוסטרליה. לקח לה שנים ארוכות לדרוש ולקבל התנצלות רשמית של הממלכה האנגלית בפני אותם ילדים. או לרגלי דניאלה, שיש לה שליחות אמתית לחשוף את רשתות הסחר בילדים.
יכול להיות שמיתוס המנהרות מתעורר כעת כי משהו בעולם משתנה ונכנס למידה חדשה של חירות מהטראומה הזאת. אולי אנשים מתעוררים בתקופה זו מן המנהרות בהם נרדמו ואיבדו את עצמם והם יוצאים לאור.
אולי בשל הטלטלה הרדיקלית של התקופה אנו מבינים שאין ברירה אלא לחזור ולגעת במציאות הכואבת ולהתחיל לרפא, כי לשבת במנהרה מתחת לעולם ולחכות שמישהו ישחרר אותנו נהיה בלתי אפשרי.
עובדי האור הם כל אדם שמוכן להביא אור למקומות החשוכים והמשועבדים של עצמו. עובדי האור היחידים הם בני אדם, כמוני וכמוכם, שפותחים את הלב שלהם באומץ ומוכנים לפגוש את החרדה, הטראומה ולרפא אותה. שמוכנים לקחת אחריות על הבחירות שלהם, על החיים והמציאות שבה הם חיים ולעשות את ההכי טוב שלהם.
כל אחד מאיתנו הוא היא גיבור על סודי שיכול לצאת לאור ולגלות את הכוחות שלו וזו קפיצת הגדילה שנדרשת כעת מהנפש האנושית, מאותה ילדה שבויה באפלה שזקוקה לעצמאות.
תודה ל Sharon Ben Shmuel Maayan על התמונה
https://www.facebook.com/100016443158585/videos/722226721668760/?id=100016443158585
מכתב שכתבתי לראש הממשלה בעניין ב 2016
קישור לשידור שהעברתי שעוסק במקור לטראומה הקולקטיבית של הילד מפני המתעלל והגואל