הורות וחופש פנימי

20 לאוגוסט, 2022.

תני לי יד אני פוחדת שתפלי

אני זוכרת את היום שבו המשפט הזה תפש אותי,

ליה ואני הלכנו בגבעות המסולעות והקוציות של כליל, היא היתה אז בת שש, ואני התבוננתי בצעדים שלה בין הסלעים, והקוצים, והפרחים והדבורים כבמופע אימה. פתאום קלטתי שאני רוצה שהיא תיתן לי יד כי אני פוחדת שהיא תיפול

הרבה עוצמות מתעוררות עם ההורות; עצמת האהבה, עצמת המסירות, עצמת הערנות, עצמת הקשב, עצמת הנתינה, עצמת הנחישות וגם עצמת הפגיעות, עצמת האשמה, עצמת המתח, ועצמת הפחד

אני זוכרת שבשבועות הראשונים לאחר הלידה נדהמתי ונחרדתי לגלות שקרה משהו שאי אפשר לכבות, אפילו לא לרגע, שאין ממנו הפסקה גם כשיוצאים מהבית, אור בוהק שאינו מניח לרגע

מעולם לא הרגשתי כל כך פגיעה כמו ברגע בו נכנסתי להריון, החלק המגונן בי כמו התעורר והוא לא גונן רק על הילדה שנשאתי, הוא החל לגונן גם עלי.

כל המקומות בהם ויתרתי לעצמי וכל המקומות בהם ויתרתי על עצמי התחילו להשמיע צליל צורם שאי אפשר היה עוד להשקיט

העצמה העצימה את כל מה שמדויק ולא פחות מכך את מה שלא, זה הרגיש כאילו החיים מקבלים ווליום חדש, ואי אפשר להחליש אותו או לקחת ממנו הפסקה ולהעלם

ניסיתי לברר לעצמי איזו עמדה נפשית אני רוצה להעניק לילדה שנולדה ממני כבסיס לחיים והיה לי ברור: אני רוצה שהיא תדע שהכול אפשרי. כל דבר שהיא רוצה לעשות או להגשים, כל דרך בה היא רוצה לחיות או להתבטא, הכל אפשרי

אני לא גדלתי בחוויה כזו וגם לא חייתי באופן זה. היה לי ברור שהמסר הזה הוא חסר משמעות בלי שילווה בתחושה התואמת והדרך היחידה להעביר לה את התחושה היא רק באמצעות דוגמה אישית.

היה עלי להתחיל לחיות כאילו הכל אפשרי, ומאותו רגע, אולי בפעם הראשונה, התחלתי לחיות את החיים שהם באמת שלי, ולא את אלו שירשתי

הרבה פעמים נדמה אולי שילדים מרחיקים אותנו מלחיות בכל רגע את מה שמדוייק לנו ואנחנו מתפשרים או מוותרים על עצמנו במחשבה שאנחנו עושים את זה עבורם, אבל אצלי זה היה ההיפך,

הכוונה שלי להעניק לה חוויה נפשית של חופש ודיוק פנימי אילצה לבטא את החופש והדיוק שלי, ואולי היא זו שבכלל הביאה את הלימוד והמיקוד הזה אלי…

במהלך השנים, לאור ההחלטות הרדיקליות שקיבלתי, הוער לי לא פעם שאולי אורח החיים וההחלטות שאני מקבלת אינם במחשבה על טובתה ושאולי אני שוכחת שיש לי אחריות כהורה ואני מתנהגת באופן לא אחראי…. ואולי אף אגוצנטרי או אנוכי. זה היה קשה מאחר והרגשתי שמרגע שליה נולדה כל כולי התכוונן וחי מתוך מחשבה על טובתה העליונה, רק באופן פלאי, זה לא סתר את טובתי העליונה

זה לא קל לחיות על פי האמת הפנימית, וזה לא קל לחיות את האמת שהכל אפשרי, זה יכול להיות מאוד בודד אבל הייתי נאמנה לקול הפנימי שהדריך אותי, ידעתי שאני נותנת לה את הדוגמה האישית הטובה ביותר שאני יכולה: להעז, לנסות, וכשקשה ויש ספקות לא לוותר, להיות נאמנה לעצמי, לסמוך על עצמי, להתמיד ואז עוד ועוד להתמיד, ולהמשיך גם כשזה נראה הזוי, כי איזו מן דוגמה אישית אני אתן אם אפרוש באמצע…

לא לוותר על הכנות, ולא היכנע לפחדים, לכל היותר לנוח מידי פעם ולאסוף עוד כוחות ועוד אהבה כדי להתמודד ,

ידעתי שכל מידה של חופש שאני מעיזה לקחת היא השדה הפורה ביותר שאני יכולה להעניק לה לצמוח בתוכו, ושאני מגדלת הוויה שתדע לקחת את החופש שלה ולא להתבייש בו או לחוש על כך אשמה,

אני זוכרת שבאחת הצמתים היותר מורכבות, כשהקולות המחלישים הרימו טון שמעתי קול בתוכי אומר:

“המלאכים אינם אוהבים אותך יותר מאשר את ליה”

היקום לא היה מאפשר לך לעשות משהו שהוא לטובתך על חשבון טובתה

כי המלאכים אוהבים את כולם במידה שווה

תמיד הרגשתי שהרעיון שטובתו של אחד היא על חשבון טובתו של אחר אינו סביר ובכל זאת זו צורת מחשבה דומיננטית בחברה של היום והיא שיח מקובל במשאים ומתנים שמתקיימים בקהילות ומשפחות.

הדיוק שהמלאכים האירו עבורי איפשר לי להתחיל לתפוש את ההרמוניה הטבעית שקיימת בעולם

הרמוניה שקיימת מתחת לחשיבות העצמית שלוקחת אינסוף אחריות על אינסוף דברים כי היא איבדה את החיבור לכנות ולאותנטיות ולביטחון בטבע הטוב המצוי בתוכנו ומסונכרן באופן פלאי עם הרמוניה זו

ההרמוניה הזו אינה משהו שאנו צריכים לייצר רק להסכים לשמוע אותה.