לתת לאהבה לגדול או לבעוט בילד הלא רצוי

14 למרץ, 2023.

בקיץ שיתפתי אתכם באתגרים שאנו עוברים כאן במצפה רמון בנושא החינוך והבריונות השלטונית, בהמשך לבריונות הזו תלמידי התיכון החברתי כאן במצפה מפונים מהמבנים שלהם השבוע, וזה הפוסט שכתבתי במרחב הקהילתי. אני משתפת אותו כאן כי בימים אלו אני מלמדת לא מעט את הנושא של משפחה ומרגישה שבפוסט הזה יש לימוד לכולנו, בלי קשר לסיפור כאן במצפה רמון

ביום חמישי הקרוב מפונים ילדי התיכון החברתי מהמבנים בהם הם שוכנים. מבנים של המועצה שרוצה אותם חזרה או בצורה מוצהרת אינה רוצה את התיכון החברתי במצפה רמון
ועולה השאלה, מה זה אומר מבנים של המועצה, האם מבנים של המועצה הם לא מבנים שלנו, התושבים, מבנים שאמורים לשרת את הצרכים של הקהילה
ועולה השאלה מה עושים עם ילד במשפחה שלא יצא כמו שרצינו, ואולי אפילו נולד בלי שממש התכוונו, מגרשים אותו כי הוא לא עולה בקנה אחד עם התוכניות שלנו, או נושמים עמוק ולומדים להרחיב את הלב

אז אם נולד לי ילד צליאקי האם אני זורקת אותו מהבית כי לא בא לי להכין לו מזון מיוחד, ואם הילד שלי אינו מתאים למסגרת החינוך שתכננתי לתת לו האם אני מגרשת אותו מהבית ואומרת לו תסתדר לבד, לך מפה
ואם הילד שלי אגרסיבי, או אם הוא פתאום נהיה דתי או אם הוא פתאום נהיה חילוני, או אם הוא מתגלה כאומן ואני רציתי עורך דין, אז אני מוציאה אותו מהחדר זורקת אותו לרחוב ואומרת, אם אתה לא עושה מה שאני רוצה אין לך מקום בבית

כי זה בדיוק מה שהמועצה שלנו עושה, היא עושה את זה לילדים שלומדים בתיכון והיא עושה את זה להורים כאן במצפה שמבקשים חינוך שונה ממה שהיא רוצה להציע בתיכון העיוני,
או שתעשו מה שאני אומרת או שאין לכם מקום במבנים של המועצה,
או שתעשו מה שאני אומרת או שאתעמר בכם, פשוט כי אתם לא עושים מה שאני רוצה,

ובואו נברר רגע מהו הנגע הזה שנקרא התיכון החברתי שעובר כזו התעמרות, מעבר לזה שהוא צמח בלי רשות, בלי שאמרו לו שמותר לו לגדול,
התיכון השנוי במחלוקת הוא בית לנערים ונערות שהולכים בשמחה לבית הספר, לומדים בקבוצות קטנות, חוקרים את עצמם ואת העולם מתוך דיאלוג, מתוך כבוד והקשבה הדדית, עם אנשי חינוך מהמעלה הראשונה שקשובים, לא לבחינות וציונים, אלא לבני הנוער עצמם, עושים איתם עבודת קודש של חקירת הזהות, בניית הגבולות ולא פחות מכך אחריות הדדית, טיפוח ערכי עזרה הדדית, הכרת הארץ, מעורבות קהילתית סבלנות וסובלנות ועוד ועוד

במציאות החינוכית היום בארץ, שבה מורים רבים מרגישים שחוקים מהמערכת, שבה הבריונות והאלימות הגיעה למצבי קצה עד התאבדות של בני נוער, במציאות כל כך לא יציבה שבה הפיתוי בגיל הנעורים לקרוס לאלימות ולסמים ולהשחתה כל כך גדולה, פה יש מורים שממש רוצים ללמד, ילדים שממש רוצים ללמוד, ומביאים כל כך הרבה התמסרות להתפתחות והרחבת הלב

אבל הבית הזה של מצפה רמון לא מצליח להרחיב את הלב שלו אליהם, הוא בועט בהם, מתעלל בהם, זורק אותם מהבית שלהם ואומר לנו ההורים בעצם, או שתתנו לי את הילדים שלכם ותעשו מה שאני אומר או שתלכו מפה, אין לכם מקום ואין מקום לילדים שלכם

התיכון החברתי ימצא פתרון, המועצה היא לא אמא ולא אבא, היא היתה יכולה להיות משפחה אוהבת אבל אי אפשר להכריח אדם או גוף לאהוב,
אפשר למצוא פתרונות יצירתיים וימצאו כאלה כי איפה שהמשפחה לא מצליחה להרחיב את הלב, יש אנשים אחרים שיודעים לעשות את זה ואיפה שהאדם האנושי לא מצליח לגדול יש את אלוהים ויש את הבריאה שיודעת לתמוך, ויש מבנים שהם לא של המועצה ויש הורים יצירתיים ואנשי חינוך מעולים וילדים שימשיכו ללמוד בתיכון החברתי כי זה מה שנכון להם ומיטיב איתם.

מצפה רמון כישוב קטן בלב מדבר עם האנשים היפים ביותר השוכנים בו, היתה יכולה להיות אור גדול ודוגמה פשוטה וטבעית והרמונית לגיוון ושפע, סבלנות ואמון, יש בה מספיק אנשים שמאמינים בטוב, באלוהות, באדם
כל מה שנברא כאן בעולם נברא מאור והוא טוב במהותו
השיעור הכי גדול בקיום הזה כאן בעולם הוא לתת אמון בטוב הזה ובגיוון הזה ולדעת שיש מקום לכולנו
הכי קל זה לבעוט, אבל זה כואב לכולם
כל ילד שנולד למשפחה מביא איתו את השפע המיוחד לו, ומאפשר למשפחה להרחיב את הלב
והזכות הזו, ההזדמנות הזו להרחיב את הלב
היא המתנה הכי גדולה שהעולם הזה מאפשר.