האנחה

14 לפברואר, 2023.

לפני הרבה שנים הייתי בת עשרים ושש… כן היה לי גיל כזה… הייתי אז באוניברסיטה במהלך התואר השני וכתבתי מאמר די נועז, בכתב עת די רציני, על הרומן הקלאסי של עגנון “תמול שלשום”. המאמר הזה התנגש עם גישתו של חוקר ותיק, נחשב ומכובד של עגנון שהיתה לו תזה מנוגדת לשלי

הוזמנתי לאוניברסיטת חיפה לפאנל על עגנון לתת הרצאה בנושא. בסוף הפאנל (בו דברו גם חוקרים אחרים) קם החוקר הבכיר בקהל וביקש להפנות אלי שאלה. הוא עשה זאת בנימוס וכבוד ביחד עם ממד של אוטוריטה שבאה לשים אותי במקום ולבטל את הטיעון שלי

לאחר שהוא שאל את השאלה, ממש בלי שהתכוונתי, יצאה מפי אנחה של מעין צער, הכתפיים נשמטו, ממש לא רציתי לקום ולענות, לא היתה לי ברירה והיה ניכר מפניי ושפת גופי שאינני שמחה לקום שוב נאנחתי, ועניתי לטענותיו

התשובה שיצאה ממני היתה טבעית, בהירה, ברורה, לא מגומגמת, ישירה, לא מתלהמת, לא מתגוננת לא תוקפת, כמי שאין לו ברירה אז הוא מבריק אבל לא כי הוא רצה להוציא את הברק אלא משום שהוא נדרש לכך. התשובה היתה יותר מרשימה ומבריקה מההרצאה עצמה, כל כך מרשימה שבסופה עשרות האנשים שישבו באולם מחאו לי כפיים. הפתעתי את כולם וגם את עצמי ואז חזרתי לשבת

רק אז הבנתי את פשר האנחה שיצאה מפי,
לא נאנחתי כי זה הפחיד אותי, מעולם לא תפשתי אף אדם אחר, מבוגר או צעיר, בעל סמכות ותפקידים או לא, כבכיר ממני ובעל הבנה טובה יותר ממני של מה שנכון. האנחה נבעה מהחלק בי שלא רצה לשים גבול לאותו מרצה, הרגשתי שהוא פגע בעצמו ולא רציתי להיות שותפה לזה. לא ביישתי אותו כמובן, התשובה היתה כל כך נקייה שאי אפשר היה להיעלב או לבייש ובכל זאת

אני חוזרת לסיפור הזה כעת כי האנחה הזאת הייתה מעין רגע עמוק ועתיק ומוכר לי שפגשתי אז לראשונה. האנחה שמגיעה בעקבות מציאות שדורשת ממני להנכיח את האור שלי בעולם. הרי נתתי הרצאה, אפשר היה להסתפק בכך, הוא יכול היה לקבל אותה, אבל זה לא הספיק ומשהו עמוק בתוכי, ממש לא רצה לשים לו גבול באופן ישיר או לטעון כנגדו, אלא לאפשר לו לקבל או לדחות את התזה שלי בלי לחשוף אותו באופן ישיר, אבל הוא לא אפשר זאת

משהו באנחה הזו, של צריך לפשוט את השרוולים ולהביא משהו בצורה יותר ישירה, לשים גבול בצורה יותר ברורה, ובעצם להנכיח את העצמה והאמת שלי הוא כמו מעין קריאה עתיקה שכל פעם מעציבה אותי, ומידי פעם מגיעות סיטואציות כאלו

למשל בקיץ האחרון כאשר ראש המועצה שלנו התערב בענייני החינוך המשפחתיים שלנו ובזכויות האזרח הבסיסיות שלנו, חוויתי את אותה אנחה. אחרי שנים שבהן הבלגתי ואפילו וויתרתי על הרעיון של הקמת תיכון נוסף במצפה רמון כדי לא להיכנס באופן ישיר לתוך האלימות המוניציפלית ולאתגר אותה ואולי אפילו לכבד את מה שבתחומה, אחרי שהלכתי בצניעות לאלטרנטיבה קיימת וטובה אחרת שנמצאת כאן הוא לא וויתר, כמו התעקש לפגוש גבול, כמו אותו מרצה והקשה וחרג מתחום הטריטוריה שלו אל שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לשים לו גבול ועל הדרך לתמוך ולחזק את יתר ההורים שהיו בסיטואציה איתי

האנחה הזאת תמיד מגיעה עם עצב כנה, למה זה צריך להיות כל כך בוטה, למה צריך להתערב ולרעום עם העצמה שלי והיא גם מגיעה עם תחושת אין ברירה, לא כי אני חייבת ובסכנה, אלא של הגדרת תפקיד. כשהאנחה הזאת מגיעה זה כאילו אני שואלת את הבריאה, באמת חובה שאתערב כאן, אני ממש מעדיפה עכשיו פשוט להתעסק בענייני, אבל כשהאנחה הזאת מגיעה היא כבר עונה לי על השאלה, כן זה לא מסתדר בלי הנוכחות שלך

לימים באו חוקרים ואמרו עלי שיש לי לא מעט תעוזה עד חוצפה, לא רק בגלל הטענות של המאמר אלא מעצם זה שהעזתי במעמדי הצעיר ולא מבוסס אקדמית לכתוב מאמר כזה על רומן מכונן כזה, אבל זה ממש לא הפריע לי, אני מעולם לא ביקשתי ולא אבקש רשות לחקור ולתת את נקודת מבטי על כל נושא שקורא לי

בשנת 2020 שיתפתי כאן בפייסבוק מכתב שכתבתי לראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחרי שנתיים בהן היינו שכנים צמודים בבלפור 5. שנתיים שבהן, התעוזה לכתוב מאמר על עגנון נראית כמו פסיק קטן בפסקה זניחה. שנתיים שדרשו לא מעט. זה היה מכתב שני (הראשון נשלח אליו בשנת 2015)

אתמול הייתי עסוקה מאוד בענייני ועבר עליי יום אנרגטי קשוח, זה היה כאילו העיניים שלי רואות משהו שהן לא רוצות לראות ועושה אותי כל כך עצובה ועייפה ובמקביל זיהיתי איזה אור מאוד עתיק נפתח מאחורי השכמה הימנית שלי ובעורף השמאלי

הבוקר קמתי מאוד מוחלשת, זה התחיל בעצבנות והמשיך לעצב וכבדות ואז הגיעה האנחה, האנחה הזאת שאני מכירה ופגשתי לראשונה אז, בגיל עשרים ושש, האנחה שפגשתי בקיץ האחרון, האנחה שפגשתי ב2020
וזה בא עם תחושה שאין לי את הכלים והיכולות אבל אני יודעת שייש לי

רמות המניפולציה שמשתוללת כרגע והשקר שקם על יוצרו הגיעו לרגע שצריך לומר, עד כאן, משום שהוא מכווץ כל טיפה של כח חיים בריא

האמת משחררת, לא רק את מי שנגרר אחרי השקר ונאלץ להתעמת איתו או לחיות תחת עריצותו, היא גם משחררת את מי שמשקר, לחזור ולקבל את האפשרות להיות שוב טוב וזה החסד האמיתי של גבולות
השחרור הוא של כולם והאפשרות לטוב היא של כולם לכן כשאדם שמשקר נתפש, או כאשר עוולה או פגיעה נחשפות זה לא נגד האדם המשקר או הפוגע ובעד אלו שנפגעו, זהו שחרור של כולם, כי אם יודעים לא לשפוט, או לשמוח לאיד ולבייש אותו, כולם יוצאים לחופשי, ולאפשרות להיות שוב טובים

נשאלתי כמה פעמים בחודשים האחרונים על הנושא הפוליטי ונתניהו בפרט, לאור המכתב שכתבתי לפני מספר שנים והאמת היא שהרגשתי אילמת, אבל אני מבינה הבוקר, בעקבות האנחה, שאני כנראה אצטרך לחזור לשדה הזה ולתת את חלקי, הבנה זו מצטרפת להיקף הדרכה וחלימה רחב שאני מנסה לעבד כבר כמה שבועות וקשור למזרח התיכון והמהות שלי בתוכו

בסוף השבוע הקרוב אני מעבירה קורס נשימה של שלושה ימים, שעוסק בחיבור להדרכה הפנימית ואני מקווה שאני אצליח למצוא את ההדרכה שתאפשר לי לשים את האור גם במרחב הזה
כששיתפתי מעט על פועלי בבלפור 5 ב2014-2015 עשיתי זאת עם הרבה פחד להיחשף, כמעט כל מה שעשיתי שם ומה שהתרחש שם עוד לא חלקתי, מה שלמדתי ומה שחוויתי ומה שחלמתי הוא מורכב ואני עדיין לא יודעת מה ואיך לשתף
מרץ יגיע ואיתו יגיעו הגבולות, ורגע לפני שהוא יגיע צריך לשנות את הכיוון של הרוח עכשיו, כשהאדמה עוד סדוקה, ולנתב את האור למקום חדש

אני מאחלת לכולנו לבטא את האמת שלנו
בשונה מן השקר, לא נדרשת כל מניפולציה או כוח לבטא אמת, רק פשטות, ותום ואמון ולפעמים גם אומץ
ואומץ הרי לא חסר לאף אחד מאיתנו
אנחנו הרי כאן, ואומץ מתבטא בכל נשימה וחוויה שאנחנו מוכנים לנשום ולחוות