נקודת מבטי על הקורונה ומהלכה בעולם

7 למרץ, 2020.

נשאלתי לנקודת מבטי על הקורונה ומהלכה בעולם.

לתחושתי הקורונה אינה מאיימת על החיים עצמם אלא על מרקם החיים. אף על פי שהמחלה גובה חיי אדם היא אינה שונה במהותה מכוחות אחרים שמאיימים על החיים כתאונות, שפעות, ופגעי טבע.

הקורונה חושפת את הפגיעות של ההרגל והקושי העצום להתגמש.

בעולם היו ותמיד יהיו כוחות שמפרקים ומעצבים מחדש את החיים. מה שהקורונה חושפת הוא את פגיעותה של המערכת האנושית כפי שהאדם עיצב בעשורים האחרונים, והחרדה העצומה שהיא הצליחה לייצר נובעת מכך שפגיעות זו נחשפה.

המערכת האנושית בצורתה הנוכחית אינה יודעת להכיל עצירה, או לספוג כמעט שום שינוי בקצב אליו היא מורגלת.

המאמץ של החברה לפתירת הסיטואציה במהירות האפשרית, לא נובע רק מהרצון להציל חיים אלא בעיקר מהצורך לשמור על המבנים החברתיים כלכליים ולחזור לנורמליזציה לפני שיקרסו.

החרדה הינה מערכתית, ונובעת מן המעמד הגבוה מדי שכסף קיבל כייצוג לאנרגיה זמינה. אם כסף לא היה הביטוי לאנרגיה, אלא יצירתיות, גמישות, או ערבות הדדית לא הייתה שום בעייה. אדם שעכשיו בבידוד לא היה מפסיד משכורת, בעל הבית שלו לא היה זקוק לשכר הדירה, הורה יכול היה להישאר עם ילדיו בבית. החברה שלנו הפכה את הכסף לשפה הכמעט בלעדית של אנרגיה זמינה וקריסת המערכות משמען קריסת הכסף. חברה שתופשת אנרגיה דרך כסף מוצאת עצמה חסרת אונים כעת. השאלה, מי ישלם, יפצה, על כך שנדרשנו לעצור. הזעקה הזו תפצו אותי! היא אולי השיקוף העגום ביותר לרוח האנושית.

הקורונה אינה חושפת את חולשת החיים, היא חושפת את חולשת האדם. היא מציפה את המקומות הפגיעים שלו, כמו תינוק שלא הניקו אותו בזמן הוא מאבד עשתונות כשפורעים את הרגליו. הפרט היום במערך החברתי נחלש מאוד, איבד פרספקטיבה ואת התושייה הפנימית והעביר סמכות רבה מדי לקולקטיב.

החברה שלנו איבדה את היכולת לנשום למצבים, לרווח אותם ולכן הוירוס יכול לדבק. איבדנו את היכולת לקחת הפסקות.

וירוס כזה יכול ללמד אותנו לשחרר מעט מן החשיבות עצמית, ללמד פרופורציה, ללמד לנוע עם שינוי ולמצוא את החסינות ממקום של גמישות, מרווחים ותנועה.

הקושי של החברה האנושית הוא מאבקה העיוור בכל דבר שפורע את הרגליה ועקשנותה להיאחז במצב המוכר.

וירוס כזה הינו הזדמנות לענווה, וענווה היא מפתח לשינוי.