בין העולמות

אני מרגישה שאני עוברת שינוי
ועם השינוי מגיע לא פעם הפחד לאבד משהו
ועם השינוי מגיע לא פעם הפחד שזה לא באמת זה

ההתכוונות היא עמוקה וכנה
ולרגעים זה מרגיש שההכרה נוגעת במשהו, כמו רפרוף כנפי פרפר זה נוגע ואז חומק, כמו איזו הבהוב

ללכת בעקבות הכנות הפנימית ולא לדעת איך זה יוצא החוצה
לאמץ את הזרות שניסיתי להסוות או להחליף בשייכות
להתרחק ובאותו זמן להתקרב למשהו שהקריאה שלו ברורה אבל המילים שלו לא מובנות
להתמקד, להקשיב, לכוון, לנוע
לנוע בלי למחוק את הצעדים גם כשזה מרגיש חשוף, לא שלם, לא קוהרנטי

בלילות האחרונים אני חולמת שאני כמו בארצות זרות שאני מנסה עוד להתמצא בהן לפי קואורדינטות של המציאות המוכרת לי
מנסה להכיל על המקום החדש את מה שאני יודעת, ולחזור הביתה, לכתובת שלי
אבל הבית שלי לא שם
כי כל המושג הזה של לחזור הביתה משאיר אותנו עומדים במקום, מנסים לגעת במה שהיה ואיננו עוד

מרגישה בין עולמות, ממש בתפר, כשבעצם אין עולם שהוא שלי
רק יכולת או אתגר להתמסר לאיזו מהות שהיא אני, שאלוהים מבקש ממני עוד ועוד לפגוש ולאפשר
והמהות הזו אינה פנימית או חיצונית
היא רטט של מפגש שהמילים והצלילים והצבעים של העולם לא יודעים להדהד כרגע ולכן הוא צריך לאמץ את זרותו, לא למהר להשתוות

שייכות, בית, כלוב, כלא,
זרות, עצמה, תנועה, חיבור

להתקרב עוד ועוד לאלוהים
להתקרב עוד ועוד לאמת
בלי שאלות, מתוך כמיהה גופנית להתעלות

אני, אמת, אלוהים
אלו לא סוגיות פילוסופיות או מנטאליות, או נקודות מבט
אלו טעמים, מזונות, רטטים שכשלא מנסים להבין אותם
הם המצפן, הבית, הרגע, המנוחה, ההתרגשות, השייכות, התנועה, הזרות,
הם המקום היחיד שקיים ואפשר להיות בו, בלי פיצול, בלי פחד, בלי סתירות

ציפייה שאינה מגשימה את עצמה אבל מובילה כל רגע לידיעה שכל דבר אחר מרחיק ממה שגם אם אי אפשר להסביר, לאחוז בו או אפילו לגעת
נוגע ובלי המגע הזה הנשימה אינה יותר ממפוח ריק
ועם המגע הזה קדושת הקיום מתגלה

31 לאוגוסט, 2023