תפריט
היו שנים בהן הרגשתי שאני העולם, שאני בונה, משקיעה יוצרת ואז מגיעה מכה/ שינוי שמפרקים את היצירה שלי, זה כמו לטפח משהו ואז הלב, שהוא העולם, נשבר. זה הרגיש סיזיפי לבנות באהבה, ביופי, באמונה וברגע שזה קיים, מגיע השינוי ששומט את הבסיס.
בשנת אלפים וארבע עשרה הבנתי שאני לא יכולה יותר להיות העולם שכל הזמן נסדק, שזה מתיש. אף על פי שכל פעם שהעולם שהוא אני היה נסדק, ידעתי שזו תנועת התרחבות, ושהכלי צר מלהכיל את האור ,
זה כאב.
במאי אלפים וארבע עשרה השיר המכונן של לאונרד כהן קיבל עבורי משמעות חדשה
Forget your perfect offering there is a crack in everything,
that’s how the light gets in
הקשבתי לשיר הזה באובססיביות ופתאום הבנתי, אני אינני העולם,
אני הסדק שדרכו נכנס האור.
זה היה משחרר, הגוף שלי בער במשך כמה ימים וכל המציאות התארגנה מחדש סביב המודעות הזאת,
לאחר הטרנספורמציה הזאת לא יכולתי עוד להפעיל שום מנגנון שמבוסס על כוח/ שרירים/ מאמץ.
אני הייתי הסדק ואם משהו לא הצליח לעבור דרך הסדק שהוא אני היה עלי להרחיב את הסדק שהוא אני. כל האופי של התנועה שהיא אני השתנה.
אבל עדיין היה משהו יציב: סדק, עולם, היתה מעין קביעות מושגית, ואני הייתי נקודה קבועה במרחב.
במרץ האחרון התחילו להגיע תקשורים בעלי אופי אחר, יחד עם אחוות השתים עשרה, ההתבקשות היתה להתחיל לתפוש את עצמי כתנועה אם אני התנועה, אז אין אני שפועלת על העולם, או עולם שעובר דרכי כסדק, אין משהו שקורה לי ולא אני מחוללת משהו בעולם או במציאות.
אני כתנועה היא מעין סינרגיה שמבטלת את הפיצול.
להיות התנועה מאוד לא מצא חן בעיני, המחשבה על זה עושה לי סחרחורת ובחילה כי בלהיות התנועה אין שום נקודת יחס קבועה, אין שום דבר יציב, אין עוגן, אין יחסיות, אין פרספקטיבה, אין מרחק.
על פניו, איזה יופי, זו למעשה אחדות, אבל כדי להגיע לשם אי אפשר להיאחז בדבר, אפילו לא בסדק.
זו פריצה אל מעבר לעולם והסדק, האפס והאחד, זו מטמורפוזה נעדרת תופש ונתפש, עבר ועתיד, כי אין אופק כי אין ‘אני’ שמכוון ל’שם’.
אני מבינה יותר ויותר שלנסות לייצב את המציאות זה לא העניין, רק לצמצם את הפער ביני לבין מה שקורה לי וללמוד שאני, זה מה שקורה לי.
בתוך כל זה אני כל הזמן מחפשת את המרחב בתוכי שיכול לתמוך, את העצמה שנמצאת בתוכי ויכולה לתת לי את האומץ וההכלה לדבר הזה שהוא אני.
היום בסדנת התקשור שאעביר אחרי הצהרים אני ממש מקווה להתחבר לאיזה מקום בתוכי שיעזור לי לקבל את מה שהמציאות דורשת ממני כעת וקשה לי מאוד לעבד.
בשפה של תנועה אינני יכולה לבקש שהמציאות תהיה קלה להכלה, כי אני המציאות, אינני יכולה לבקש הפסקה משום שאני אינני פוסקת, זה לא לקבל את המציאות, או לקבל את השינוי, או לקבל את מה שקורה, או ללמוד את המציאות, או ללמוד את השינוי או לקבל את השינוי.
זה לקבל אותי, את מה שאני, ללמוד אותי, את מה שאני.
זה להתחבר למשאבים שהם אני שיעזרו לי קבל את מי שאני את מה שאני.
ושהאני הזה שהוא אני יהיה משהו שאני יודעת להיות עם פחות התנגדות ויותר אור.
27 לאוקטובר, 2022
הצטרפו לערוצים נוספים שלנו בדוא”ל וקבלו עדכונים
על המפגשים הקרובים ותכנים נוספים
© כל הזכויות שמורות לבית הספר ללימודים אזוטריים
לקריאת תקנון האתר | הצהרת נגישות
© כל הזכויות שמורות לבית הספר ללימודים אזוטריים
לקריאת תקנון האתר | הצהרת נגישות
הצטרפו לערוצים נוספים שלנו בדוא”ל וקבלו עדכונים
על המפגשים הקרובים ותכנים נוספים
חיפוש בכל תכני האתר – קורסים, שיעורים פתוחים, פוסטים, עמודים
תודה