אורות

9 לדצמבר, 2022.

כבר כמה שבועות שאני מתלבטת איך לדבר את האור של דצמבר, נתתי שידור ביום רביעי אבל אני מרגישה שיש עוד… בדרך כלל בחורף אני מלמדת את מיתוס שבעת העולמות, זה תמיד מרגיש נכון וחגיגי, אבל השנה לא פתחתי קורס כזה, ולא קורס אחר.

זה מסע בפני עצמו להבין מה נכון ללמד, וזה עוד אתגר מתי ללמד משהו ועוד אחד הוא באיזו פלטפורמה. מה מתאים לשידור פתוח, מה מתאים לקורס עם הרשמה, זה מעלה כל כך הרבה שאלות של גבולות, של הדהוד, של התאמה

העבודה היומיומית שלעולם אינה פוסקת היא העבודה העצמית, החיבור, ההקשבה, הניקוי, ההתפתחות, כל הזמן לדייק את החיבור לגוף, לזמן, לחוויה, ואז להקשיב לאור שנובע מהחוויה הזו, ללמוד אותו, אבל בלי לחלוק זה לא מרגיש שלם

והזמן עובר כעת שינוי, זה כמו להיות כל הזמן בהתעברות ולידה בו זמנית

עם השנים הפכתי את עצמי למאסטר של וויסות, איפוק, ריסון וגבולות אבל משהו כעת התעייף מהאימון הזה, משהו רוצה פשוט להיות ולבטא, וכל פעם שיש את התחושה הזאת זה מרגיש כמו האומץ לדבר בקול קצת יותר רם ולא רק ללחוש למי שקרוב

אז אחרי שבועות של לנסות להבין מה הכלי המתאים החלטתי שהשבוע בימי שלישי, רביעי וחמישי בשעה 18:00 אעלה לשלושה שידורים תחת הכותרת “אורות”. כשעולים לשידור אחד או אפילו כשמלמדים קורסים בהפרש של שבוע בין שיעור לשיעור, זה כמו לעצור בדיוק כשמתחילים להתחמם, אבל כשצריך להחזיק רצף של כמה ימים זה מאפשר למודעות כמו להתחמם ולהתעלות

את סדרת השיחות האלו בשם “אורות” החלטתי להקדיש לאבא שלי, שנפטר לפני כמעט שנה והשאיר לי צוואה ברורה “תהיי אדם טוב” בשיחות האלו אספר קצת על מה למדתי מאבא שלי ואאפשר לאורות שהם אני לפלס לי נתיב

בתמונה, אני, בגיל שבע עשרה,

כל קיץ הייתי נוסעת לצפון ניו יורק, למשפחה של אמא שלי ומדריכה בקייטנה
קיץ אחד צילמו אותי ללא ידיעתי, וכאשר הגעתי שנה לאחר מכן דודה שלי הראתה לי את התמונה על עלון של המרכז הקהילתי. בהתחלה לא הבנתי למה היא מראה לי את זה,

בגלל שלא ידעתי שצולמתי המוח שלי לא ידע לחבר בין הנערה בתמונה אלי. רק אחרי מעל לעשרים שנה קלטתי בכלל את הכותרת שהם נתנו לתמונה, או לעלון

Freedom to be your self

איזה מסע זה, פשוט להיות אני, ולא רק בשקט, או בתוך עצמי

מאחלת לכולנו שדצמבר יביא איתו את שחרור הלב לבטא את היופי שטמון בו