אבא שלי והניצוץ

12 לדצמבר, 2022.

פתיח

בית הספר ללימודים אזוטריים הוא בית ספר שבו לא להבין הכול הוא הישג, בית ספר שבו כשאני מסכים לא להבין, אני לא נשאר מאחור, ולא החמצתי דבר, אלא אפשרתי לעצמי להיות נוכח ולהתרחב אל מעבר להבנה שלי
בשנת אלפיים וארבע עשרה הבנתי שאם אני אגביל את החוויות שלי רק למה שאני מבינה החוויות שלי יוגבלו להבנה שלי ויגבילו את אפשרות ההתרחבות שלי
אני זוכרת שהסכמתי אז, אל מול הבריאה לחוות חוויות שחורגות מן ההבנה שלי ומאחר והאדם הוא במהותו הוויה חווה ההסכמה להיות נוכחת בחוויה שאינני מבינה מאפשרת לי להתעצב אל מעבר לגבולות הזהות שלי
החוויות והאירועים שהגיעו בעקבות ההסכמה הזו שלי הולכים ונהיים חריגים והופכים את הקיום שלי למשהו שחורג אל מעבר לגבולות הדמיון שלי (ויש לי דמיון די מפותח)

מעשה שהיה כך היה

לפני כשנה ישבתי עם אבא שלי בבית החולים, זה היה יום לא פשוט, היה עליי לבשר לו שהמחלה שלו התקדמה ואין עוד אופק להחלמה, חוויתי את הכיווץ שלו, את האיפוק שהוא מחיל על עצמו, ואז הוא שכב לנוח ונרדם
ישבתי לידו וכמו שקרה די הרבה פעמים בעשר השנים האחרונות לחייו הנשמה שלו פנתה אלי
המצב הזה שבו אתה מדבר עם אדם בממד אחד ואז מדבר עם הנשמה שלו בממד אחר תוך כדי זה ששני הממדים מתקיימים הוא מצב שלקח לי זמן לקבל ולשתף איתו פעולה, לפעמים הפערים בין מה שיאמר האדם למה שתאמר הנשמה הם עצומים.
האתגר הכי גדול בסוג כזה של תקשור הוא להיות לגמרי פנוי מהאישיות שלך, מהרצונות וההשלכות שלך, כדי לא לשמוע מהנשמה את מה שאתה רוצה שהיא תאמר
עם אבא שלי הדואליות הזאת של מפגש התחילה בשנת אלפיים ושתים עשרה אבל הפעם קרה דבר חריג שערער אפילו אותי

עוד לפני שהתחלנו לשוחח הוא פשוט מסר לי את הניצוץ שלו

קפצתי כנשוכת נחש. מה פתאום! מה אתה נותן לי את הניצוץ שלך, די עם השטויות האלו, אבל הוא לא ויתר ואמר לי מספיק, את יודעת מה לעשות עם זה וזה לא פתוח למשא ומתן
רמת ההתנגדות שלי היתה קיצונית כי לא האמנתי למה שקורה, אמרתי לעצמי מספיק לדמיין דברים

חלק מהזהות שלי מורכב מהתדר של מרים ובתוך התדר הזה של מרים אני גם שומרת החיים הטהורים כאן בפלנטה, אבל זה לא משהו שאתה באמת משתמש בו או עושה איתו משהו
נשמות כשהן מדברות לא באמת כועסות, אבל הן יכולות להיות תקיפות והוא היה תקיף

לקחתי את הניצוץ, למעשה לא היתה לי שום אפשרות להתנגד, כי הוא ניתן לי וכל המשא ומתן הזה היה כבר לאחר מעשה

הבנתי שאולי הוא רוצה להשאיר חלקיק אור שלו נקי לפני ההשחתה האחרונה של המחלה וגם יכולתי כבר לראות את הגלגול הבא שלו, חשבתי שאולי גם יהיה לו קל יותר לשחרר את הגוף אם הוא משחרר את אור החיים הטהור שנותר בו
לא אהבתי את הסיטואציה וכמות הצעקות ששמעתי בראש שלי הייתה קיצונית, הרגשתי שהוא מבקש יותר מידי ושכל הסיטואציה היא יותר מידי והדמיון שלי חרג מגבולות הטעם הסביר

הוא עוד ישן ובשלב הזה אלוהים התערב ואמר בטון מוחלט וקר

“לעולם אל תטילי ספק במה שאת רואה או במה שאת תופשת, או בחוויה שלך, לעולם!

יכול להיות שאת לא מבינה מה את רואה, שאת לא מבינה את הסיבה למה שקורה, יכול להיות שאת לא מבינה באיזה ממד קורה הדבר שאת תופשת, או מדוע הוא קורה, יכול להיות שאת לא יודעת מה הקשר בין מה שאת תופשת לבין המציאות, או את ההשלכות של מה שאת תופשת על המציאות אבל לעולם אל תטילי ספק בחוויה או בתפישה שלך!”

אני לא אדם של סמני קריאה, מקסימום פסיק, אבל אלוהים לגמרי דיבר עם סמני קריאה באותו רגע
אבא שלי התעורר הוא היה סגור, והחליט שהוא רוצה להמשיך בטיפולים למרות הדיאגנוזה מה שעוד יותר הגדיל את הפער בין החוויה שלי למציאות
מה שקרה בארבעה וחצי החודשים שלאחר מכן חרג בהרבה מהיכולת שלי לתפוש

הניצוץ היה אצלי ולרוב די שכחתי מהאירוע הנחתי שלא יהיה לי מושג מתי הוא יבוא לקחת אותו ושאולי באמת קרה שם משהו אבל אולי לא

חייתי את החיים שלי, התמודדתי עם האובדן שלו (הוא נפתר כשלושה שבועות לאחר מכן) והתמודדתי עם מערכת יחסים מאוד לא פשוטה שדרשה ממני את כל העוצמות שלי
במקביל כל הזמן הרגשתי שאני לא אני
שאני יודעת לעבוד עם קושי או עם כאב אבל לא ככה מרגיש קושי או כאב, הגוף שלי הרגיש שונה, היה לו ריח אחר, הווסת שלי היתה בצבע ובקצב אחר, הכל היה יותר כבד, לא הצלחתי לתקשר, לא הצלחתי לעבוד עם נשימה כמו שאני יודעת, כל מה שהצלחתי לעשות היה תרגיל אנרגטי חדש שמחבר את כפות הרגליים שלי לאדמה עד הסוף (משהו שמעולם לא כיוונתי או הצלחתי לעשות קודם), ואפשר לי חיבור לאדמה ברמה חדשה לגמרי

רגשית החוויה היתה בלתי נסבלת הלכתי אז לטיפולים וכל הזמן אמרתי למטפלת שתמכה בי, אני יודעת מה זה סבל זה לא הסבל שלי, לא ככה זה אמור לכאוב, אני יודעת מה זה להיות עצמאית ולא להצטרך תמיכה אנושית למה זה לא עובד לי עכשיו, הרגשתי שנובעות ממני התנהגויות שבכלל לא מאפיינות אותי, ושאני מגיבה למצבים באופן שונה, זה לא הקצב שלי, זו לא הנטייה שלי

זה היה קשה מנשוא גם לסבול וגם לסבול בצורה לא מוכרת שהיא לא אני, וגם לא להצליח להיעזר בכלים שיש לי, וזה לא היה האבל או האובדן, לא הכרתי את עצמי

כארבעה וחצי חודשים לאחר אירוע הניצוץ, ביום שבת, יום אחרי ליל הסדר שכבתי במיטה, והרגשתי שאור מתמזג בי, צללתי לחלימה, ופתאום ללא הכנה, ובלי שחשבתי עליו כלל באותם ימים אבא שלי בא ולקח את הניצוץ שלו, כמו בפעם הקודם הוא לקח עוד לפני שהצלחתי לעבד מה קורה

הייתי די בהלם, לא עלה על דעתי שאהיה נוכחת תודעתית ברגע הזה, לא עלה על דעתי שלסיפור הזה יש המשך אבל למחרת בבוקר קמתי והייתי אני

ירדתי משמעותית במשקל במהלך הלילה (זה היה כל כך ניכר ששקלתי את עצמי בבוקר והייתי באופן משמעותי פחות), שכבה כמו הוסרה מעלי, הדם של הוסת שהגיעה באותו בוקר היה בצבע שלי, הצלחתי לנשום שוב כמו שאני יודעת, יכולתי שוב לתקשר ולהתחבר לישויות החברות שלי. המציאות הייתה אותה מציאות אבל היו לי את החיבורים והכלים שלי להצליח לעבוד איתה

כל החודשים בהם נשאתי את הניצוץ לא עלה על דעתי שהוא זה שמייצר את החוויה הזו בתוכי
חשבתי שהקשיים שלי הם פשוט שלי ואני עוברת שינוי

הלימוד הזה הוא לימוד שאני יכולה למלא בו ספר, על אור, על נשמות, על השפעות, על משפחה, על נדיבות, על הדדיות, נתינה וקבלה, התמסרות, על מה זה להיות מישהו אחר, ואיך לכל אחד יש את הכלים שלו לעבד את המציאות והם הכלים הטובים ביותר עבורו ועוד ועוד ועוד

אבא שלי עזב אבל לא לפני שהוא עזר לי להתקרקע ולחבר את הרגליים שלי לאדמה, (הוא היה גנן), ואני מצידי עזרתי לו לעשות את המעבר בין העולמות ולשמור לו על חלקיק אנרגיה טהורה

הלימוד שהחוויה הזו, שלא הבנתי את קצה קצהה, כשאפשרתי אותה, הוא משהו שאני עוד אפרוט במשך שנים
כשהוא לקח את הניצוץ נזכרתי במה שאלוהים אמר לי
לעולם אל תטילי ספק במה שאת תופסת רק בהבנה שלך אותו.

מחר, יום שלישי, ברביעי וחמישי אני אעלה לסדרה של שידורים בשם “אורות” לזכרו של אבא שלי, ולכבוד האורות המרגשים של דצמבר, השנה מסתנכרנים בשבעות אלו ממדים רבים לשער שלא היה כמוהו מעל לעשור ואני רוצה לקריין את האור הזה בתקווה לאפשר לרבים נוספים לתפוש את הניצוצות.